רע"פ 1752/12 שמעון בלילתי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 34693-06-11 (כבוד השופטים ג' כנפי-שטייניץ , ד"ר י' מרזל ו א' רומנוב ) מיום 22.1.12.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור. כפי שעולה מהכרעת הדין, המבקש שלח מכתבים לרשמת ההוצאה לפועל בירושלים ובהם כתב בין היתר: "אתם נבלות מושחתים... אתם פחדנים, נמושות, נבלות ואפילו מרושעים...". זאת, ביחס לניהול הליך הוצאה לפועל שהמבקש הוא צד בו. במסגרת ההליך הוטל עיקול על רכב המשמש את המבקש להסעת בתו, נכה בשיעור של 100%. בנוסף, עוקלו כספים להם זכאית הילדה. לטענת המבקש, כספים אלה עוקלו בלא שנעשה בירור מספק של נסיבותיו המשפחתיות. במהלך הדיון בפני בית משפט השלום הודה המבקש כי כתב את הדברים, אך טען כי לא התכוון להעליב את הרשמת. עוד יש לציין כי המכתבים לא הגיעו לרשמת, שכן הם נתפסו על ידי גורמי האבטחה. בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי רק כינוייה של הרשמת כמושחתת עונה על הגדרת העבירה של העלבת עובד ציבור, וכי יתר הביטויים המופיעים במכתבים ששלח המבקש, על אף שהם בגדר "שיח משתלח, פוגעני, ומקומם שאינו ראוי בין בני תרבות", אינם עולם כדי העלבה במובנה הפלילי. ביום 15.5.11 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של 30 יום מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, וכן התחייבות בסך 2,000 ש"ח שלא יעבור תוך שנתיים עבירה של העלבת עובד ציבור כלפי נושא משרה שיפוטית. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שלמבקש אין הרשעות קודמות, וכן לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הערעור, בחלקו, בכך שהרשיע את המבקש בעבירה של ניסיון להעלבת עובד ציבור, חלף העבירה המוגמרת. זאת, לנוכח הסכמת המשיבה ולנוכח העובדה שהמכתבים שכתב המבקש כלל לא הגיעו לידיה של הרשמת. עוד קבע בית משפט, כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, צדק בית משפט השלום בכך שקבע כי בנסיבות המקרה היה מקום להרשיע את המבקש. זאת, שכן דבריו של המבקש האשימו למעשה את הרשמת בשחיתות ואין זה דבר של מה בכך כאשר מדובר בנושא משרה שיפוטית. עוד נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי ישנה ודאות קרובה לפגיעה בעובד הציבור. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על גזר דינו של בית משפט השלום וקבע כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש מאוזן הנותן משקל הולם לכלל נסיבות המקרה, כולל נסיבותיו האישיות. בקשתו של המבקש לביטול הרשעתו נדחתה, בין היתר לנוכח סירובו לפנות לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר.

מכאן הבקשה שלפניי. בפתח הדברים אדגיש כי בקשה זו מנוסחת בלשון בוטה ומשתלחת אשר אין מקומה בכתבי טענות המוגשים לבית המשפט. כן כוללת הבקשה טענות קשות של פעולה בניגוד עניינים ובחוסר תום לב המופנות באופן אישי כלפי שופטים ונושאי משרה שונים במערכת המשפט. לטענות אלה אין מקום להתייחס ומוטב היה לולא נטענו. לגופו של עניין, כפי שניתן להבין מבקשתו, טוען המבקש כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לקיומה של העבירה בה הורשע שכן הוא פעל בתגובה טבעית והגנתית, נגד העוול שלטענתו נגרם לו. המבקש טוען אף טענות שונות הנוגעות לניהול ההליך בפני ההוצאה לפועל ולפגיעה שנגרמה לטענתו לבתו כתוצאה מהליך זה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. על כן, דינה להידחות מטעם זה בלבד. אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי בטענותיו של המבקש עילה להתערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש אינו טוען בבקשתו טענות הנוגעות לעונש שהוטל עליו, אך למען הזהירות אוסיף כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, שכן העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי בנסיבות העניין.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.