רע"פ 1801/07 יהונתן ורד נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

כנגד המבקש הוגש, ביום 18.9.2003, לבית-משפט השלום בחדרה כתב אישום (עמ"ק 20502/03), המייחס לו עבירה של בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145, 204(א) ו-(ב), וכן סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

לפי הנטען בכתב האישום, במועד הנוגע לאישום, היה המבקש בעליו של מגרש מספר 58 בגוש 12801, חלקה 52 ב' הנמצא במושב אביאל (להלן: המגרש ). בכתב האישום נטען, כי במהלך חודש אוגוסט 2003, או בסמוך לכך, הקים המבקש משטח בטון בשטח של כ-720 מ"ר והעמיד על המשטח קונסטרוקציית ברזל וכן גרם מדרגות ושתי מכולות (להלן: המבנה ). בנייה זו, אשר טעונה היתר לפי חוק התכנון והבניה, בוצעה ללא היתר, כנדרש בחוק זה.

ביום 5.3.2006 הרשיע בית-משפט השלום (כבוד השופט א' קפלן ) את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. בית-משפט השלום מצא כי אשמתו של המבקש הוכחה מעל לספק סביר וזאת על סמך עדותו של מפקח הועדה אשר הוכיח את דבריו על בסיס צילומים של המשטח החדש שנבנה וכן על בסיס מפת מדידה מיום 1.12.2000 ואשר כללה רק משטח בטון ללא הקונסטרוקציות של הברזל והמכולות. בית-משפט השלום הטיל על המבקש קנס של 20,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תחתיו, חתימה על התחייבות כספית בסך של 25,000 להימנע במהלך 3 שנים מלעבור עבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבניה וכן ציווה על המבקש להרוס את המבנה נשוא האישום בתוך שנה מיום גזר הדין.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 812/06), ובמקביל הגישה המשיבה ערעור על קולת העונש (ע"פ 835/06).

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ש' ברלינר ) דחה את ערעור המבקש בנמקו זאת בכך שלא מצא מקום להתערב כערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. מנגד, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורה של המשיבה על קולת העונש, והעמיד את גובה הקנס על סך של 100,000 ש"ח, או 8 חודשי מאסר תמורתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי נפלה שגגה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בא-כוח המבקש מעלה טענות לעצם ההרשעה בטענו כי מדובר במשטח ישן אשר שימש את אביו של המבקש מזה זמן רב. כמו-כן טוען בא-כוח המבקש כי גובה הקנס שהשית בית המשפט המחוזי על מרשו הינו בסך של 100,000 ש"ח, בעוד שגובה הסכום המקסימאלי בגין עבירה כגון זו שביצע המבקש הינו בסך של 67,500 ש"ח.

בא-כוח המשיבה טוען מנגד כי אין במקרה זה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן לא מדובר בסוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו של המבקש. כן טענה המשיבה כי אין לקבל את ערעורו של המבקש כנגד עצם ההרשעה מקום שמדובר בקביעות עובדתיות אשר נתמכו בראיות. באשר לגובה הקנס, מסכימה המשיבה שיש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור מטעם המבקש, שכן אכן חרג בית המשפט המחוזי בקביעת גובה הקנס שניתן להטיל על נאשם בעבירה מסוג זה.

לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, וזאת רק באשר לגובה הקנס שהושת על המבקש, דין יתר בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, לא עולה מבקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של ענין. השאלה היחידה העולה מן הבקשה היא השאלה העובדתית בנוגע למועד הקמתו של משטח הבטון. בית משפט השלום קבע כענין שבעובדה, כי המבקש הוא שהקים משטח זה, ודחה את גרסתו לפיה המשטח הוקם על-ידי אביו המנוח. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, ובפרט בממצאי מהימנות אותם קבעה בהתרשם מן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205 (2002)). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום.

עם זאת, בכל הנוגע לגובה הקנס שהוטל על המבקש, צודק בא-כוח המבקש בטענתו, כי הקנס שהושת על המבקש חורג מגובה הקנס אותו רשאי היה בית המשפט המחוזי להטיל עליו, בהתאם לסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. יש לציין כי המדינה בתגובתה מיום 30.4.07, מסכימה לטענתו זו של בא-כוח המבקש.

אשר-על-כן, בנוגע לקנס שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי תידון בקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור התקבל, באופן שהדיון בתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי בכדי שיגזור על המבקש את הקנס מחדש.