פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1810/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
חנניה דהן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 24.1.07 בע"פ 4303/07 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: נ' הנדל – סג"נ
בשם המבקש:
עו"ד גלעד אבני
בשם המשיבה:
עו"ד אבי-טל שלומי
החלטה
כנגד המבקש הוגש, ביום 14.7.2005, לבית-משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום (עמק 335/05), המייחס לו עבירות בניה ושימוש ללא היתר במבנה , בניגוד לסעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשנ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש בנה במשק 26 במושב שוקדה מבנה סככה בשטח של כ- 128 מ"ר, המשמשת לאחסון חקלאי, מבלי שהיה לו היתר בניה לכך, כאשר הבניה טעונה היתר על-פי החוק. עוד נטען, כי עד ליום הגשת כתב האישום, לא הרס המבקש את המבנה והוא מחזיק או משתמש בו בפועל.
בית-משפט השלום (כבוד השופט י' אקסלרד ) הרשיע, ביום 27.6.2007 את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בקבעו כי המבקש הוא זה שבנה את הסככנה נשוא כתב האישום ואף השתמש זה, וזאת בהתבסס על הראיות שהוצגו בפניו, עדויותיהם של הצדדים והמהימנות שייחס לעדויות אלו. עוד ציין בית המשפט כי מקבל הוא את עדותו של המפקח מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה לפיה המבקש אף חטף ממנו ונטל לידיו את מסמכי התיק הנוגעים לעניינו.
בית-משפט השלום הטיל על המבקש קנס בסכום של 40,000 ש"ח והורה כי יחתום על התחייבות בסך 100,000 ש"ח להימנע מעבירה לפי סעיף 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה למשך שנתיים. כן הורה בית משפט בצו על הריסת המבנה בתוך 30 ימים.
על פסק הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 4303/07. בערעורו טען המבקש, כי שגה בית-המשפט משקיבל את גרסת מפקח הועדה המקומית לפיה התוודה בפניו כי הוא זה שבנה ומשתמש בסככה ולגבי חטיפת המסמכים, וכי בכך נפגעה זכותו להליך הוגן.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא נ' הנדל ) דחה ביום 24.1.2008, את הערעור בקובעו, בין היתר, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, אין פגם בכך שהודאת המבקש לא הוגשה במהלך המשפט וכי התנהגותו המפלילה של המבקש, שמהלך השיחה חטף את תיק המסמכים של המפקח, עולה בנסיבות העניין כדי "דבר מה לחיזוק" להודיית המבקש מחוץ לכתלי בית-המשפט. כמו-כן, דחה בית-המשפט המחוזי גם את הערעור שהופנה כנגד גזר-הדין.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת בא-כוח המבקש נגרם למבקש עיוות דין בשל העדר תיעוד בחומר חקירה לגרסת המפקח ובשל אי הזהרת המבקש מפני הפללה עצמית.
מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לטענתו, בשתי טענות המבקש האמורות אין ממש.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענת בא-כוח המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ואין בה כל עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת
חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בא-כוח המבקש מעלה בבקשתו טענות המופנות כנגד הממצאים העובדתיים ומהימנות העדים כפי שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום ואושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי, שעניינן העדפה ברורה של גרסת מפקח הועדה המקומית לעומת גרסתו של המבקש ואף גרסת אביו. כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מ דובר בבקשת רשות ערעור (ראו, למשל, ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, בעמ' 631-632). טענותיו של המבקש נדונו הן על-ידי הערכאה הדיונית והן על-ידי ערכאת הערעור ולא מצאתי מקום לחרוג בעניינו מההלכה האמורה ולקיום דיון נוסף בעניין.
בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר גביית הודאתו, הרי שכפי שציין בית משפט השלום, המבקש כלל לא טען בעת עדותו של המפקח כנגד קבילותה של העדות בדבר הודאתו בפניו. למותר לציין, כי המבקש, אשר הכחיש כי הודה בפני המפקח, אף לא טען שההודאה שנגבתה ממנו לא הייתה חופשית ומרצון. בהתחשב בכך, ובפרט לאור התנהלותו של המבקש, אשר בחטיפת תיקו של המפקח הביא לפגיעה בחומר הראיות שנאסף כנגדו, ולאור העובדה שהמפקח לא נחקר בדבר השאלה האם הזהיר את המבקש עובר להודאתו והאם העלה את ההודאה על הכתב, לא מצאתי שיש בקשיים אלו כדי להפחית מהמשקל שייחס בית משפט השלום לעדותו של המפקח בדבר הודאת המבקש.
ולבסוף, אף את טענות בא-כוח המבקש בנוגע לחומרת העונש, יש לדחות. הלכה היא, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97
דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 ע זרא רפאלי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)). במקרה שלפנינו, העונש שהוטל על המבקש, בנסיבות העניין, אינו חמור כלל, ולא מצאתי מקום להתערב בו.
מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ט בתשרי התשס"ט (28.10.2008).
ש ו פ ט