רע"פ 1826/11 סולומון אהרון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 53613-10-10, כבוד השופטים א' טל – סגן נשיא , ז' בוסתן ו ש' מנהיים ) מיום 8.2.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון אשר ניתן ביום 21.9.2010 (ת"פ

1001-09, כבוד השופט א' הימן – סגן הנשיאה).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (כנגד בת זוג), לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. מכתב האישום עולה, כי ביום 27.12.2008 נתגלע בין המבקש לאשתו (להלן: המתלוננת ) ויכוח קולני שבמהלכו ביקשה המתלוננת לצאת את הבית בו שהו השניים, ואף פתחה את החלון על מנת לצעוק לעזרה. המבקש, תקף את המתלוננת בכך שדחף אותה מן החלון והפילה על הרצפה. כתוצאה מכך, נגרמה למתלוננת חבלה של ממש. עוד עולה מכתב האישום, כי במסגרת אותם האירועים, איים המבקש על המתלוננת, בעודו אוחז בסכין מטבח, באומרו: "אני אהרוג אותך ואת עצמי."

בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והטיל עליו, ביום 21.9.2010, תשעה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירה בה הורשע. בגזר דינו, עמד בית משפט השלום על החומרה הרבה שבמעשיו של המבקש, על עברו הפלילי (שתי הרשעות קודמות בגין אלימות כנגד בת זוג) ועל

שלושת תסקירי המבחן שהוגשו בעניינו אשר תחילתם בהמלצה על שילובו של המבקש במסגרת טיפולית (בה המבקש אכן השתלב בתחילה) וסופם בהיעדרה של המלצה נוכח אי נכונותו של המבקש להשתלב במסגרת טיפולית אינטנסיבית יותר שהוצעה לו, והערכתו של שירות המבחן את המבקש. מסקנתו הייתה, כי נוכח חומרת מעשיו והמסוכנות הרבה העולה ממנו, אין מנוס מלגזור עליו עונש של מאסר, ומשכך הטיל עליו את העונשים שצוינו לעיל.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי וטען, בין היתר, כי העונש שהוטל עליו חורג ממתחם הענישה המקובל במקרים דומים ואינו תואם את נסיבות המקרה כמו גם את נסיבותיו האישיות. בנוסף, הצביע המבקש על שורה של שגיאות וכשלים אשר נפלו לטענתו בגזר דינו של בית משפט השלום, וטען כי סירובו להשתלב בתוכנית הטיפול האחרונה שהוצעה לו על ידי שירות המבחן נבעה מקשיי פרנסה בלבד, וכי כעת הוא מוכן להשתלב בה, על אף קיומם של קשיים אלו. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש ביחס לכשלים שנפלו לטענתו בגזר דינו של בית משפט השלום, וקבע כי העונשים שהוטלו על המבקש ראויים, וכי בכל מקרה אין מדובר בעונשים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. משכך, דחה בית המשפט המחוזי, ביום 8.2.2011, את ערעורו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה מלין המבקש על חומרת העונש בלבד וחוזר על טענתו כי העונש שנגזר עליו חורג ממתחם הענישה המקובל במקרים דומים. עוד הוא טוען, כי בית המשפט המחוזי שגה בנקודות הבאות: בדחיית טענתו לפיה, בית משפט השלום התעלם מהתיקון לקולה בכתב האישום; בכך שלא נתן משקל לנכונותו, כעת, להשתלב בתוכנית הטיפולית שהוצעה לו; בכך שדחה את טענתו לפיה לא ניתן משקל ראוי להתנהלותה האלימה של המתלוננת; באי התערבותו בקביעותיו של בית משפט השלום באשר למסוכנותו; ובאי התחשבותו בנסיבותיו האישיות ובעוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לאשתו ולילדיו באם יישלח למאסר ממושך. לכל אלו, הוסיף המבקש כי ביום 1.3.2011 הגיעו, הוא ואשתו, להסכם בדבר שלום בית. הסכם זה צורף לבקשת רשות הערעור, וממנו עולה כי בין היתר סיכמו המבקש ואשתו כי המבקש יישלח לטיפול בבית נועם (אותה מסגרת טיפול אינטנסיבית אשר הוצעה על ידי שירות המבחן וסורבה, תחילה, על ידי המבקש).

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעל לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. עונשו של המבקש נקבע בהתאם לחומרת מעשיו ובהתאם לחומרת העבירות בהן הורשע בכתב האישום המתוקן, ואף שעובדות כתב האישום הראשון שהוגש בעניינו הוזכרו בפסק דינו של בית משפט השלום, לא מצאתי כי הייתה להן השפעה על ההכרעה לענין העונש. בנוסף, ועל אף נכונותו של המבקש לפנות כעת לטיפול, לא מצאתי כל פסול בקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למסוכנותו. מסוכנותו של נידון איננה נלמדת מנכונותו או אי נכונות להשתלב במסגרת טיפולית לבדה, אלא שהיא נלמדת גם מחומרתם של המעשים המיוחסים לו, מעברו הפלילי, ומההערכה הניתנת בעניינו על ידי שירות המבחן. במקרה דנן, הערכאות שקדמו לי התרשמו, על בסיס הנתונים שהוזכרו לעיל, כי מסוכנותו של המבקש רבה וכי "רק לריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח תהיה השפעה משמעותית וממשית בהבנת המערער את אחריותו וחומרת מעשיו" (ראו פס' 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בהתרשמות זו לא מצאתי כל פסול. יוצא אם כן, שבעניינו של המבקש שיקול ההרתעה האישית הינו שיקול כבד משקל, וקיימת חשיבות להרחקתו (הזמנית) ממשפחתו. לכך מצטרף שיקול חשוב בדבר ההרתעה הציבורית בעבירות החמורות בהן הורשע המבקש, ונמצא לנו כי על אף השיקולים הקיימים לזכותו במקרה זה

–

בהם, בין היתר הודייתו, והתנהגותה הנטענת של המתלוננת – העונש שהוטל עליו הינו עונש ראוי, המגלם בתוכו את מכלול השיקולים הצריכים לענין.

סוף דבר, הבקשה נדחית.