רע"פ 1860/11 רמי אדלר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 30050-07-10 (כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ומ' סוקולוב ) מיום 26.1.2011, בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 1165-04, כבוד השופט מ' פלד ).

כנגד המבקש ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. נטען כי המבקש יחד עם אדם נוסף חברו יחדיו לצורך הונאת שלטונות מע"מ. במסגרתה של בקשה זו המתמקדת בשאלת העונש אין מקום להאריך בתיאור הנטען בכתב אישום סבוך ורווי אישומים זה, אך אדגיש כי, כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, נקיבת הוראות החיקוק שבהן מדובר בפרשה זו עדיין לא מתחילה לצייר את התמונה המתגלה מכתב אישום זה. צוין כי מדובר בכתב אישום חמור ביותר שמתעד עסקאות פיקטיביות של אספקה ומכירה של ציוד תקשורת ומחשבים בהיקפים עצומים. ביצוע העבירות כלל בתוכו הוצאת חשבוניות פיקטיביות, בהיקפים כספיים עצומים, וזאת באמצעות החברות שהיו נאשמות 2 -5 בכתב האישום. כמו כן, אין מדובר רק הוצאת חשבוניות פיקטיביות, אלא גם תשומות שקוזזו ביחס לציוד שלא היה ולא נברא, הכל בדרכים משוכללות ומטעות, כאשר המרמה מתבצעת הן כלפי שלטונות מע"מ והן כלפי חברת הליסינג שהייתה מעורבת בפרשייה זו.

ביום 7.6.2010, בהכרעת דין המתפרסת על כמאה עמודים, הורשע המבקש במיוחס על ידי בית משפט השלום, וביום 6.7.2010 נגזרו עליו 52 חודשי מאסר בפועל, 20 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 80,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר תמורתו. בית משפט השלום קבע כי ריבוי העבירות שאותן ביצע המבקש, טיבן של עבירות אלו ונזקן הרב לחיי המסחר והכלכלה, לצד היקפן העצום, מחייבים מידת ענישה מרתיעה וממשית, שיש בה כדי לבטא את מידת החומרה היתרה, המצויה בעבירות כגון אלו, לא כל שכן, כשמדובר בהיקף כה עצום של חשבוניות פיקטיביות, כפי שהעלתה הפרשיה דנן.

המבקש לא השלים עם תוצאה זו והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור הופנה תחילה הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. לאחר שמיעת חלק מהטיעונים בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מהודעת הערעור ככל שהיא מתייחסת להכרעת הדין, וכל שנותר הוא הערעור על גזר הדין. כאמור, ביום 26.1.2011 התקבל ערעור זה בחלקו, ונקבע כי תקופת המאסר בפועל שעל המבקש לרצות תעמוד על 38 חודשים במקום 52, ויתר רכיבי הענישה נשארו בעינם, אולם נקבע כי תמורת הקנס שהטיל בית משפט השלום על המבקש תהיה בת 5 חודשים ולא 8 חודשים, כפי שקבע בית משפט השלום. נקבע כי יש מקום להפחית במידת מה בעונשו בשל הפער בענישה שהוטלה על הנאשם הנוסף בפרשה לעומת הענישה שהוטלה על המבקש.

בבקשה אשר בפניי טוען המבקש, כי יש לבטל את הקנס בסך 80,000 ש"ח שהוטל עליו בבית משפט השלום, אשר לא בוטל או הופחת על ידי בית המשפט המחוזי. לטענתו, לאור הנימוקים שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה מקום להפחית, בנוסף לעונש המאסר, גם בקנס הכבד שהושת עליו. עוד הוא טוען כי לאור נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות יש מקום שבית משפט זה יתערב בעונש שהושת עליו ויבטל את הקנס הכבד או יפחיתו משמעותית.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על כל עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש והעונש שנגזר עליו מאזן כראוי את מכלול השיקולים, זאת בייחוד מקום שבית המשפט המחוזי קיבל חלק מטענותיו של המבקש, הפחית בעונש מאסרו, אך לא מצא לנכון להפחית גם בקנס שהוטל עליו (מלבד בתקופת המאסר תמורת הקנס שהופחתה ל 5 חודשים), ומכאן ברור הוא שאין כל הצדקה לדיון בסוגיה זו, שאינה מעוררת כל שאלה עקרונית, בגלגול שלישי בבית משפט זה. כמו כן, כפי שציינתי, אף המבקש עצמו אינו טוען כי מקרה זה מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני.

סוף דבר, הבקשה נדחית.