רע"פ 1864/06 אבן חביב לוי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 7107/03) בגין עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים), עבירה של סחר בסם, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים ועבירה של גידול סם, לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש עסק כארבעה חודשים בסמים מסוכנים מסוג קנאבוס, החזיק בביתו סמים מסוכנים מסוג קנאבוס וגידל בביתו סם מסוכן מסוג מריחואנה.

בתאריך 10.11.2003 הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ר' גרינברג) את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 4.1.2004 הפנה בית-המשפט את המבקש לממונה על עבודות השירות, כדי לבחון האם יוכל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות בציינו, כי אין בכך כדי להשליך על העונש שייגזר על המבקש.

בחוות-דעתו מיום 21.1.2004 דיווח הממונה על עבודות השירות, כי בדיקת שתן שנערכה למבקש כדי לבחון את התאמתו לעבודות שירות, הצביעה על שימוש בחשיש ובקוקאין וזאת חרף הצהרתו של המבקש על כך שחדל להשתמש בסמים.

בדיון בפני בית-משפט השלום ביום 21.1.2004 הכחיש המבקש את האמור בחוות-דעתו של הממונה וטען, כי הבדיקה שגויה. לאחר שהוברר שלא נפלה כל טעות בבדיקה, הודה המבקש בשימוש חד-פעמי בסמים וביקש, כי תינתן לו הזדמנות נוספת לעריכת בדיקה אצל הממונה על עבודות השירות. ביום 22.2.2004 קיבל בית-משפט השלום את בקשתו של המבקש ושב והפנה אותו לבדיקה על-ידי הממונה.

בחוות-דעתו מיום 11.3.2004, דיווח הממונה על עבודות השירות, כי בבדיקה הנוספת שנערכה למבקש נתגלה, כי המבקש ניסה לזייף את תוצאות הבדיקה כדי לטשטש את השימוש בסמים, כאשר ממצאים אלו עלו משתי בדיקות במועדים שונים שנערכו לו.

ביום 4.4.2004 גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש של שנים-עשר חודשי מאסר בפועל, שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 7,000 ש"ח או 70 ימי מאסר תמורתו.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין ו-ע' פוגלמן) דחה את ערעורו של המבקש בקובעו, כי מי ששלח ידו בסחר בסם והחטיא את הרבים, העונש הראוי לו הוא עונש של מאסר בפועל וכי גם תקופת המאסר שנגזרה על המבקש סבירה לנוכח החומרה שבהתנהגותו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, המכוונת כנגד חומרת העונש שהוטל על המבקש, אשר במסגרתה טוען הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא הקל בעונשו, לנוכח נסיבותיו האישיות המקלות ולאור ציפייתו לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. המבקש הוכיח במעשיו, כי אין לתת בו אמון ובצדק נמנע בית-משפט השלום מלאפשר לו לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות. יתרה מכך, המבקש, אשר הפר את אמונו של בית-המשפט, מנוע כעת מלטעון לציפייה שנוצרה אצלו בעקבות הפנייתו לממונה על עבודות השירות, משגרם הוא עצמו להפרכתה של ציפייה זו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 28.2.2006 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.

המבקש יתייצב ביום 6.8.06 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.