רע"פ 1871/12 סאלם אלקאדר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 6102-09, כבוד הנשיא י' אלון והשופטים ר' אבידע ו- י' שפסר , מיום 8.2.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של מעשה מגונה. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש עבד בתקופה הרלבנטית כמדריך במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. בשלוש הזדמנויות, לאחר חודש ינואר 2003, ביצע המבקש במתלוננת, שהייתה מאושפזת במרכז לאחר שאובחנה כחולת נפש, מעשים מגונים בכך ששפשף את איבר מינו בישבנה. ביום 4.6.2008 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו (ת"פ 2743-03, כבוד סגנית הנשיא ד' בית-אור , מיום 4.6.2008). בית המשפט התייחס בהכרעת הדין לעדותה של המתלוננת וקבע כי התרשם שחרף הליקוי הנפשי ממנו היא סובלת, היא הבינה היכן היא נמצאת והייתה מסוגלת לספר את אשר ארע לה. עוד ציין בית המשפט כי המתלוננת הותירה רושם טוב ואמין, וכי לא נתגלו סתירות בדבריה. עוד קבע בית המשפט כי הוא מצא חיזוק משמעותי לדבריה של המתלוננת בעדותם של שני עדי תביעה נוספים (סופי מדינה ורוחי חליל). בהקשר זה ציין בית המשפט כי החיזוק מתבטא בכך שהמתלוננת סיפרה על הדברים באופן ספונטני לצוות המטפל, וכך גם לרופא שטיפל בה – ד"ר לוינטל. ביום 19.1.2009 הוטל על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן פיצוי למתלוננת בסך של 3,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין נידונה טענתו של המבקש בעניין החלטת בית משפט השלום שלא להורות למשיבה להעביר לעיונו את החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת. בית המשפט קבע כי היה בהחלטה זו של בית משפט השלום כדי לפגוע בהגנת המבקש. לפיכך, הורה בית המשפט כי התיק יוחזר לבית משפט השלום, וכי המשיבה תעביר לידיו של בא כוח המבקש עותק מתיקה הרפואי של המתלוננת. עוד קבע בית המשפט כי המבקש יודיע, תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין, האם ברצונו לזמן מומחה מטעמו אם לאו. לאחר מכן, הורה בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום יקבע מהי השלכתה של עדות המומחה, אם אכן תהיה כזו, על פסק דינו. עוד יש לציין, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות, כאשר הנשיא, י' אלון , נותר בעמדת מיעוט לפיה יש לזכות את המבקש מהמיוחס לו. לטעמו, מתקיים במקרה זה ספק סביר, הנובע מהספקות העולים מעדותו של הרופא המומחה, ד"ר לוינטל, וכן מכך שנמנעה מהמבקש האפשרות לבחון בעצמו את מצבה הנפשי והרפואי של המתלוננת. השופט י' שפסר , הצטרף למסקנתה של השופטת ר' אבידע , לפיה קופחה זכותו של המבקש לבחון את מצבה הרפואי של המתלוננת. יחד עם זאת, לא הצטרף השופט י'

שפסר לעמדתו של הנשיא י' אלון אלא קבע כי לעמדתו מתעורר ספק רק ביחס למספר הפעמים בו ביצע המבקש מעשים מגונים במתלוננת, ולא לגבי עצם ביצוע המעשה. פסק דין זה ניתן ביום 10.3.2010. ביום 20.10.2010 הורה בית משפט השלום לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע להמציא לבית המשפט את כל החומר הרפואי הנוגע למחלתה של המתלוננת. ביום 17.11.2010 הודיע בית המשפט לצדדים כי הם רשאים לעיין בחלק מהחומר שהתקבל. המבקש לא הגיב להודעה זו, כמו גם לתזכורת נוספת שנשלחה מבית המשפט וכן לא התייצב לדיון שנקבע בעניינו. לאחר שהמבקש לא נתן הסבר למחדליו בדבר אי הגשת תשובות ואי ההתייצבות, הורה בית משפט השלום על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן פסק דין סופי.

ביום 8.2.2012, קבע בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, כי המבקש יזוכה מחמת הספק משני מקרים של מעשה מגונה, ויורשע בביצוע מעשה מגונה אחד. כמו כן, קבע בית המשפט כי תקופת המאסר שהוטלה על המבקש תקוצר ותעמוד על שישה חודשים. הנשיא

י' אלון , בדעת מיעוט, נותר בעמדתו לפיה יש לזכות את המבקש מהעבירות בהן הורשע. בפסק דינו, ציין בית המשפט כי המבקש לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לעניין מחדליו. כל שטען הוא שלטעמו החומר הרפואי שהועבר היה חסר. בית המשפט קבע כי בא כוחו של המבקש חדל מלשתף פעולה עם בית המשפט ונמנע במכוון מיישום הקביעות שנקבעו על ידי שתי הערכאות. עוד נקבע כי בא כוח המבקש לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו לבחון את מצבה הרפואי של המתלוננת ולפיכך לא ביסס את הספק הסביר אשר, לטענתו, קיים במקרה זה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי לא נותר לו אלא לקבוע כי המבקש חזר בו מטענתו האמורה בדבר מצבה הרפואי של המתלוננת. בית המשפט דחה את טענתו של המבקש בעניין הקושי בהערכת המהימנות של המתלוננת בשל מחלת הנפש ממנה היא סובלת. בהקשר זה קבע בית המשפט כי דין עדותו של חולה נפש מבחינת קבילותה, הוא כדין עדותו של כל אדם אחר, וההשלכה היחידה היא לעניין הערכת המשקל הראייתי של העדות. עוד ציין בית המשפט כי לא מצא מקום במקרה זה להתערב בקביעתו של בית משפט השלום לפיה עדותה של המתלוננת מהימנה ויכולה לעמוד בפני עצמה. עוד ציין בית המשפט כי בית משפט השלום לא הסתפק בקביעה זו ומצא חיזוקים משמעותיים לעדותה של המתלוננת. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי עולה ספק לגבי מספר הפעמים בהם ביצע המבקש את המעשים המיוחסים לו. בעניין העונש שהוטל על המבקש, קבע בית המשפט כי בעיקרון אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, אך לנוכח העובדה שהוא זוכה משתי עבירות של מעשה מגונה, יש להפחית מעונשו.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש יש לזכותו מכל העבירות שיוחסו לו, ולחלופין להקל בעונשו באופן שעונש המאסר בפועל יומר לעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שנתן משקל גבוה לעדותה של המתלוננת וכן מצא חיזוק לעדותה בעדותם של עדי התביעה האחרים. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי העובדה שהמתלוננת חולה במחלת נפש יש בה כדי להקשות על הערכת משקלה ומהימנותה של עדותה. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שלא ייחס משקל למחלתה של המתלוננת ולא התחשב בליקויה הנפשי. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לסתירות בדברי המתלוננת. לעניין עדותו של ד"ר לוינטל, טוען המבקש כי דינה של זו להיפסל, שכן היא אינה מבוססת על תשתית עובדתית וקיימות בה סתירות מהותיות ביחס לעדותה של המתלוננת. עוד טוען המבקש טענות שונות בנוגע להחלטת בית משפט השלום שלא להעביר לידיו את מלוא החומר הרפואי הנוגע למתלוננת ושלא לאפשר לו לבדוק את המתלוננת באמצעות פסיכיאטר מטעמו. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל לעדותו בפניו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. על כן, דינה של הבקשה להידחות מטעם זה בלבד. מעבר לנדרש, אציין כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בקביעות עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בערכאה שלישית. בית משפט השלום בחן את עדותה של המתלוננת, נתן דעתו למצבה הנפשי המיוחד, וקבע כי גרסתה מהימנה בעיניו. בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בקביעה זו בדבר מהימנותה של המתלוננת. יתרה מכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום לא הסתפק בכך ולא ביסס את הרשעתו על סמך עדותה של המתלוננת לבדה, אלא מצא לה חיזוקים בדמות שלוש עדויות נוספות. בנוסף, אין ממש בטענותיו של המבקש בכל הנוגע לחומר החקירה, שכן ניתנה לו הזדמנות לקבל לידיו חומר חקירה נוסף, לצורך הגשת חוות דעת רפואית מטעמו, אך הוא לא ניצל הזדמנות זו, תוך זלזול בוטה בהחלטותיו של בית המשפט. לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק את התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקש מציין בפתח בקשתו כי עניינה אף בעונש שהוטל עליו. אלא, שבגוף הבקשה אין כל התייחסות לעניין זה. יחד עם זאת, אוסיף כי לא מצאתי שהעונש שהוטל עליו סוטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה באופן שיצדיק דיון בפני ערכאה שלישית (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לנוכח האמור, מתייתר הצורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע.