רע"פ 1874/08 פלוני נ. מדינת ישראל

ביום 15.2.05 , במהלך מריבה, תקפה המתלוננת את המבקשת ופצעה אותה בפניה. המבקשת עזבה את המקום, אך בחלוף זמן קצר ולאחר שהצטיידה בסכין יפנית, שבה ופגשה את המתלוננת, ובהינף סכין גרמה לה לחתכים בפניה ובצווארה. היא הועמדה לדין בפני בית-המשפט לנוער בתל-אביב וזה, לאחר שעיין בתסקיר שירות-המבחן ממנו נשקפו נסיבות חייה הקשות של המבקשת, ולאחר ששקל שיקולים נוספים הנוגעים בענין, החליט להימנע מהרשעה והשית על המבקשת שירות לתועלת הציבור. עוד הועמדה המבקשת בפיקוחו של שירות המבחן, והיא נדרשה לפצות את המתלוננת ולחתום על התחייבות כספית לבל תשוב ותחטא בעבירות של אלימות והחזקת סכין. בית-המשפט המחוזי נעתר לערעורה של המדינה, וקבע כי נוכח חומרת המעשה, ונגע האלימות שפשה בקרב בני הנוער, לא היה מקום לפטור את המבקשת מהרשעה. רכיבי העונש נותרו על כנם.

הבקשה שבפני מעלה את הקושי שבהרשעתה של המבקשת, צעירה שנסיבות חייה אינן קלות ואשר הביעה חרטה על המעשה אותו ביצעה, נשאה בעונשה ולא שבה לחטוא. אכן, זהו מן המקרים הקשים בהם נודע משקל מיוחד להשלכות הקשות שנושאת עמה הרשעה בפלילים, ואפילו היה העונש שהוטל בעקבותיה מתון או כמו במקרה שבפנינו נוטה במיוחד להיבט השיקומי. ראוי אפוא בית-המשפט לנוער לשבח על הדרך בה נהג. אולם, כמו בית-המשפט המחוזי, גם אני מתקשה להקל ראש בחומרתו המופלגת של המעשה המתואר בכתב האישום, בגדרו בוצעה תקיפה מתוכננת מראש, בכלי משחית שאך בנס לא הסב פגיעה חמורה יותר למתלוננת. גם אם די היה בקביעתו של בית-המשפט לנוער כדי לקיים את הרתעת היחיד, הרי שהרתעת הרבים – שבעתות של אלימות גואה בחברתנו, ובפרט בקרב בני הנוער – לא ניתן להפריז בחשיבותה, מחייבת העמדתו של תמרור אזהרה נוקב וברור. כל שאוכל לקוות הוא, כי אותה התראה שניתנה זו הפעם למבקשת, כוחה יעמוד לה להניאה – ואחרים כמותה – מלשוב ולבחור בדרך של אלימות כמוצא לפתרון סכסוכים.

איני רואה עילה להתיר ערעור נוסף, ולפיכך הבקשה נדחית.