רע"פ 1896/19 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים (כב' סגן הנשיא י' נועם וכב' השופטים ר' פרידמן-פלדמן ו א' אברבנאל ) בענ"פ 38964-12-17 מיום 30.1.2019 , בגדרו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים בשבתו כבית משפט השלום לנוער (כב' השופט ש' לייבו ) ב- ת"פ 56730-10-17 מיום 6.11.2017 .

בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו. בהחלטתי מיום 13.3.2019, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

הרקע לבקשה

1.

ביום 15.12.2015 ובהיותו קטין כבן 16 וחצי, חבר המבקש לארבעה קטינים נוספים ויחד יידו אבנים על עמדת משטרה בשכונת ארמון הנציב בירושלים, בשעה ששהו בה שוטרים, ולאחר מכן נמלטו. יידוי האבנים נעשה ממרחק של כ-30 מטרים מעמדת המשטרה ומתוך כוונה לפגוע בשוטרים.

2.

ביום 26.4.2017 הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון ללא הסכמה עונשית, ונקבעה אשמתו בעבירות שיוחסו לו: ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 274(1),(2) ו-(3) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין ) והתפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין (הכרעת הדין מיום 26.4.2017 (כב' השופטת ד"ר א' מולד ) ב-ת"פ 68147-12-15).

3.

בעניינו של המבקש הוגשו שני תסקירים של שירות המבחן לנוער. בתסקיר הראשון, מיום 12.7.2017, הכחיש המבקש את ביצוע העבירה ולא ניתנה המלצה טיפולית. בתסקיר השני, מיום 31.10.2017, עמד שירות המבחן על התייחסותו המצמצמת לעבירה, על הצורך לפנות לבא כוחו כדי שיבהיר לו את השלכות התנהגותו בהליך המשפטי, ועל כך שבהמשך שיתף המבקש פעולה. שירות המבחן התרשם כי המבקש לקח אחריות על העבירה, כי מדובר בהתנהגות נקודתית וכי הצליח להפיק לקח. לפיכך, המליץ " לפנים משורת הדין " לסיים את ההליך מבלי להרשיע את המבקש ולהטיל עליו שירות לתועלת הציבור והתחייבות שלא לחזור על ביצוע העבירות.

4.

ביום 6.11.2017, נגזר דינו של המבקש (כב' השופט ש' לייבו ) ללא הרשעה. בית משפט השלום קיבל את המלצת שירות המבחן בתסקיר לסיים את ההליך בדרכי טיפול ללא הרשעת המבקש לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"ה-1971 (להלן: החוק ) . בית משפט השלום קבע כי אף שעל דרך הכלל יש להשית עונש מאסר ולו בעבודות שירות על עבירות מסוג זה, הרי שמדובר במקרה חריג בשל מכלול נסיבותיו, ובהן העדר עבר פלילי או הסתבכויות נוספות במשך כשנתיים; המבקש לומד ועובד באופן רציף; הפנמה ונטילת אחריות מצד המבקש שאף מוכן לפעול כדי להעביר מסר לאחרים לגבי הסתבכויות בעבירות דומות; קיומם של שיקולי שיקום מובהקים; ורמת חומרה לא גבוהה לעבירה משלא נעשה שימוש ברעלה ולא הושלכו בקבוקי תבערה. לפיכך, הטיל על המבקש 120 שעות שירות לתועלת הציבור, התחייבות עצמית, קנס וצו מבחן.

5.

המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על אי ההרשעה ועל קולת עונשו של המבקש.

6.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, הרשיע את המבקש והחמיר בעונשו. נקבע כי בעבירות אלימות כלפי שוטרים על רקע לאומני יש להעדיף, לעיתים קרובות, את שיקולי הגמול וההרתעה על פני הנסיבות האישיות של מי שהורשע בהן, כך שנדרשת ענישה מחמירה, הכוללת עונש מאסר, בין לריצוי בפועל ובין בעבודות שירות, גם בעניינם של קטינים. עוד נקבע כי חומרת מעשיו של המבקש מחד גיסא ונסיבותיו האישיות לרבות סיכויי השיקום הגבוהים מאידך גיסא, מצדיקים מאסר שניתן לרצותו בעבודות שירות. אולם בשל עמדת המבקש לפיה יעדיף לרצות עונש של מאסר בפועל ולא לבצע עבודות שירות, הוטל עליו עונש מאסר לתקופה של חודש ימים יחד עם יתר רכיבי הענישה שהוטלו בגזר דינו של בית משפט השלום, למעט שירות לתועלת הציבור.

בקשת רשות הערעור

7.

בקשת רשות הערעור נסבה על הרשעתו בדין של המבקש וכן על עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי קבע הלכה חדשה, הכוללת קביעה נחרצת

לפיה " לעולם לא יהיה רשאי בית משפט לנוער להטיל דרכי טיפול על קטין שביצע עבירות של יידוי אבנים מכל סוג שהוא ", כך שאין לבית משפט לנוער סמכות לשקול את עקרון תקנת השבים בין שיקוליו, בניגוד לרוחו של החוק. כמו כן, לטענתו הלכה זו נוגדת הלכות פסוקות לפיהן במקרים חריגים, ישקול בית המשפט לנוער להטיל דרכי טיפול על קטינים שביצעו עבירות דומות ונוגדת את עקרונות החוק. מסיבות אלו, לטענת המבקש, מתקיים בעניינו המבחן של סוגיה עקרונית החורגת מעניינו האישי. מעבר לכך, לטענתו עניינו מעלה סוגיה "אנושית-מצפונית" המצדיקה התערבות בית משפט זה מטעמי צדק, בשל השלכות ההרשעה על עתידו והפגיעה הצפויה בו כתוצאה מכך ומכיוון שמדובר במקרה חריג. להרשעת קטין נודעות השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למשך הזמן עד למחיקתה ולהיקף חשיפתה בפני גורמים שונים. כמו כן לטענתו, הרשעתו תטרפד את סיכוייו ללמוד לימודי עבודה סוציאלית ולעסוק בתחום זה. עוד טען כי בית המשפט קמא התעלם מ"נקודות הזכות" שמנה בית משפט השלום למבקש ולא נתן משקל לשיקולי השיקום וכי לתקופת המאסר שהוטלה עליו אין כל תועלת וכוח הרתעה ראוי. בנוסף, טוען המבקש כי לא ניתן להטיל עליו מאסר בפועל וגם צו מבחן בגין אותו אירוע.

8.

המשיבה, התנגדה לבקשה למתן רשות ערעור. לשיטתה, אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כל הלכה חדשה ונחרצת, כטענת המבקש. לגופו של עניין, טענה המשיבה כי אין בנסיבות המקרה כל עילה להימנעות מהרשעה, זאת בשל חומרת העבירה, העובדה כי המבקש לא עבר כל הליך טיפולי וכן כי בהודייתו בפני שירות המבחן צמצם את מעורבותו לעומת האמור בכתב האישום המתוקן. עוד טענה המשיבה כי צו המבחן שהטיל בית משפט השלום על המבקש פקע טרם מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולכן אין כל פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שהטיל על המבקש עונש מאסר והשאיר על כנם יתר רכיבי הענישה.

בשולי הדברים ציינה המשיבה כי ארבעת הקטינים הנוספים שעימם קשר המבקש את הקשר, הורשעו בדין. שלושה מהקטינים הועמדו לדין בכתב אישום נפרד לפיו הם השתתפו פעמיים בהתפרעויות בהן נזרקו אבנים לעבר כוחות הביטחון, כאשר השלושה לקחו חלק בהתפרעויות בעצם נוכחותם, להבדיל מהשלכת האבנים עצמן. שניים מהם, שזו לא הייתה הסתבכותם הראשונה בפלילים, נדונו לעונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, והקטין השלישי, שזו לו הסתבכות ראשונה, נדון לעונש של מאסר מותנה. הקטין הרביעי, שהועמד לדין יחד עם המבקש בכתב האישום המקורי, הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות חמורות מאלו של המבקש ונדון ל-5 חודשי מאסר בפועל. המשיבה ציינה כי מחמת טעות, לא הפנתה את בתי המשפט קמא להרשעתם של ארבעת הקטינים האחרים.

מכאן הבקשה שלפניי.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה, על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם הבקשה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982); רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013) ), או במקרים חריגים ביותר משיקולי צדק או חשש שנגרם למבקש עיוות דין מהותי (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל ( 22. 4.2010) ; רע"פ 8215/16

יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017) ). הבקשה שלפניי לא עומדת באמות מידה אלו.

10.

הבקשה איננה מעלה סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. בניגוד לטענות המבקש, בית המשפט קמא לא קבע הלכה "חדשה ונחרצת". למעשה, בית המשפט קמא ציין במפורש בפסק דינו כי ההיקף הרחב של מעשים מהסוג הזה ומידת הסיכון לפגיעה בגוף "מחייבים לעיתים קרובות לקבוע ענישה המעדיפה את שיקולי הגמול וההרתעה על פני נסיבותיו האישיות של המורשע בהן, גם כאשר מדובר בקטינים כבני גילו של הנאשם" וכן הוסיף כי הרשעת קטין איננה "דרך המלך". גישת בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם גישת בית משפט זה הן ככלל ( רע"פ 2836/18 פלוני נ' מדינת ישראל (29.4.2018) ) והן במקרים דומים (רע"פ 54/15 פלוני נ' מדינת ישראל (להלן: עניין פלוני ) (27.1.2015)), ואין בה כל קביעה חדשה ונחרצת, כנטען.

11.

כמו כן, לא מצאתי כי עולה חשש לעיוות דין כלפי המבקש או כי קיימים שיקולי צדק המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה . נסיבותיו של המבקש נבחנו בערכאות הקודמות והגם שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו למסקנות שונות ביישום הדין החל ביחס לשאלת ההרשעה – אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור (ראו עניין פלוני, פסקה

10).

12.

לגופו של עניין, ולמעלה מן הצורך, יש להדגיש, כי תסקירי שירות המבחן אינם משקפים הליך שיקומי שעבר המבקש וכי ההמלצה להימנע מהרשעת המבקש ולהטיל עליו ענישה טיפולית ניתנה "לפנים משורת הדין". על רקע זה, לא מצאתי כי נפלה כל טעות בפסק דינו של המשפט המחוזי וכי גם בעיני מכלול השיקולים – הן אלו הנוגעים למעשה והן אלו הנוגעים לעושה – בעניינו של המבקש מטה את הכף לעבר הרשעתו.

13.

גם משך המאסר לריצוי בפועל מבטא את האיזון שערך בית המשפט קמא בין שיקולי השיקום לשיקולי מדיניות הענישה ואשר איננו חורג מהמקובל. עיינו והשוו: רע"פ 54/15 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2015). וממילא, הלכה פסוקה היא כי השגה על מידת העונש איננה מצדיקה מתן רשות ערעור, למעט במקרים בהם ניכרת חריגה קיצונית מרף הענישה המקובל במקרים דומים (ראו, למשל: רע"פ 8719/14

בן טולילה נ' מדינת ישראל

(14.1.2015);

רע"פ 9102/15

פאר נ' מדינת ישראל

(26.1.2016);

רע"פ 483/18

ברוכיאן נ' מדינת ישראל (14.2.2018)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו.

המבקש נידון לתקופה מאסר קצרה מאוד וחריגה, וזאת עקב סירובו לבצע עבודות שירות והעדפתו לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

14.

באשר להוראת בית המשפט המחוזי להותיר את צו המבחן כחלק מגזר דינו – ייאמר כי צו המבחן לא ניתן במקביל להטלת עונש המאסר לריצוי בפועל, שכן בעת שבית המשפט המחוזי גזר מאסר לריצוי בפועל – תקופת המבחן שהטיל בית משפט השלום נסתיימה זה מכבר.

אף שבית המשפט המחוזי טעה משהותיר את צו המבחן על כנו, לאור הטלת עונש מאסר לביצוע בפועל על המבקש, בניגוד לסעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (ראה: ע"פ 3412/07 קרר נ' מדינת ישראל

(19.9.2007)), אין לטעות זו כל נפקות אופרטיבית מבחינת המבקש היות שבעת מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי צו המבחן כבר פקע.

15.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 16.6.2019 עד לשעה 10:00 בבית המעצר "ניצן" שבמתחם כלא "איילון", או לפי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.