רע"פ 1899/05 בן דיין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בשעת לילה מאוחרת (01:30) של יום 3.3.01, נהג המבקש ברכב, ועמו היו שלושה מחבריו. על פי ממצאו של בית משפט קמא, נהג המבקש במהירות של 104 קמ"ש, אף שהמהירות המותרת באותו אזור היתה 60 קמ"ש בלבד, ובשלב מסוים איבד את השליטה על רכבו, פגע באי-תנועה, ובהמשך סטה ימינה למדרכה ופגע בעמוד חשמל. כתוצאה מהתאונה מצאו שניים את מותם - אלי ברנס ז"ל ומשה בובליל ז"ל, בעוד שהמערער ונוסע נוסף (אלון אביטן) נפגעו בראשם.

המבקש הורשע לאחר שמיעתן של ראיות, והעונש שנגזר לו כלל 15 חודשי מאסר, 6 חודשי מאסר על-תנאי, פסילת רישיון הנהיגה ל-8 שנים, וקנס בסך 3,000 ₪. גזר הדין ניתן בחודש מרץ 2003, ובחודש פברואר 2005, דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המבקש כנגד גזר הדין. בעקבות כך, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, וכב' השופט א' רובינשטיין דחה אותה ככל שהיא מתייחסת להרשעה, בעוד שאת סוגית העונש העביר להכרעתו של הרכב.

בנמקו את הבקשה, הדגיש בא-כוחו המלומד של המבקש, עו"ד א' כהן, את הפן האישי של שולחו - אדם צעיר, הסובל מפגיעת ראש קשה, הנושא עמו בכל יום את כאב אובדנם של שניים מחבריו, והנמצא בתהליך שיקום שלא יהא זה נכון להפסיקו. מאידך, הדגיש עו"ד כהן את מה שבעיניו הן שאלות אשר ראיות להתלבן בפני ערכאה נוספת – מהו המשקל אותו צריך בית המשפט לתת להמלצותיו של שירות המבחן, כיצד ליישם את ההלכה לפיה בצד שיקולי גמול, על הענישה לשקף גם את הפן האינדיבידואלי, ולבסוף, מקומם של שיקולי טיפול ושיקום בענישה. בא-כוח המערער תמך את טיעונו בפסיקה ממנה עולה כי בית משפט זה הלך לא אחת לקראת מערערים, מתוך השקפה כי לעתים הנזק הכרוך במאסר ממש עלול להתברר כגדול לאין שיעור מהתועלת שבו.

נתנו את דעתנו על נימוקי הערעור שבכתב והטיעונים על-פה, ולדאבוננו לא מצאנו מקום להושיט למבקש סעד. כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור יוחדה לאותם מקרים בהם עולה לדיון שאלה משפטית חשובה לה נודעת השלכה כללית. לא זה המקרה שבפנינו, שלאחר שאתה פושט ממנו את "האצטלה המשפטית", כל שנותר הוא ערעור כנגד העונש רק משום שהמבקש מתקשה להשלים עמו. אולם, לא רק קיומה של אותה הלכה עומד למבקש כמכשול, באשר גם בחינתו של העונש לגופו אינה מגלה כי נפל בו פגם. אכן, העבירה בה הורשע המבקש אינה מסוג של עבירות כוונה, אולם מדובר במי שחטא בהתנהגות רשלנית קשה ביותר, רשלנות שהסתיימה בקיפוד פתיל חייהם של שני אנשים צעירים, ולפציעתם של המערער ונוסע נוסף. תוצאה קשה זו לא היתה מחויבת המציאות, באשר היא היתה נמנעת לו רק היה המבקש מקפיד לקיים את מצוותם של דיני התעבורה. אולם כדרכן של תאונות, ובעיקר כאלו בהן מעורבים צעירים, ההתפכחות וההכאה על חטא באה רק לאחר מעשה, וכאשר את התוצאה הקטלנית לא ניתן עוד למנוע. לפיכך, ומתוך תקווה כי גורם ההרתעה ישיג בסופו של יום את מטרתו, אין מנוס מלהוסיף ולהכביד את היד על נהגים רשלניים, ואולי בדרך זו ניתן למנוע את הקורבן הבא.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום כ"ג בניסן תשס"ה (2.5.2005), עד השעה 11:00.

הבקשה נדחית.