רע"פ 1922/11 יניב רחמימוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 19786-12-10, כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל ) מיום 7.2.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום בחיפה (ת"פ 18986-04-10, כבוד השופט י' ליפשיץ ).

המבקש הורשע בבית משפט השלום על בסיס הודאתו בעבירות של תקיפת שוטר ואיומים. המבקש ונאשם נוסף שהו מחוץ לביתם כאשר הגיעו למקום שוטרים. המבקש החל לאיים על השוטרים ולהקניטם, ואף החל לתקוף אותם כאשר אלו ניסו להכניסו לניידת המשטרה. בנוסף צורף לתיק זה כתב אישום נוסף בו הודה המבקש בעבירה של הפרת הוראה חוקית. ביום 29.11.2010 נגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל מאסר מותנה לתקופה של 10 חודשים במצטבר, כך שסך הכל ירצה המבקש 28 חודשי מאסר. בנוסף נגזר עליו מאסר מותנה. בית משפט השלום קבע כי לצד החומרה הרבה שיש במעשיו של המבקש ועברו הפלילי יש להביא בכלל חשבון שיקולים לקולה, כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו ובטיעוניו של בא כוחו. באיזון בין השיקולים השונים נגזרו על המבקש העונשים שפורטו לעיל. המבקש לא השלים עם גזר הדין וערער לבית המשפט המחוזי, אשר ביום 7.2.2011 דחה את ערעורו בקובעו כי גזר הדין מאזן כראוי בין השיקולים השונים ומשקף את הענישה הראויה במקרה דנן.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש שגו הערכאות

הקודמות עת החמירו בעונשו יתר על המידה, ולא הביא בכלל חשבון שיקולים לקולה ואת נסיבותיו האישיות, ונראה כי גזר הדין נתן משקל יתר לשיקולי הרתעה וגמול על חשבון השיקול השיקומי. עוד הוא טוען כי לא ניתן משקל ראוי לשיקולים הרבים לקולה. על כן, לטעמו יש ליתן לו רשות ערעור ולהפחית בעונשו באופן משמעותי. כמו כן הוא מדגיש כי לטעמו במקרה זה סטה בית המשפט ממדיניות הענישה המקובלת ולכן יש הצדקה למתן רשות ערעור לבית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. חרף טענות המבקש נראה כי בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, ונראה כי בית משפט השלום איזן ראוי בין השיקולים השונים, ומכאן שאין מקום להתערב בגזר דינו של המבקש במסגרת הליך זה. חשוב להדגיש כי המבקש ביצע עבירות חמורות ביותר המעידות על זלזול חמור בשלטון החוק. אל מול אלימות שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם ( רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.2008)). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07 נחמני נ' מדינת ישראל (14.6.2007)). ויפים לעניינו דברים שנאמרו ברע"פ

5940/06 גל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2006)):

"המבקש תקף עובד ציבור ואף איים על חייו, אך ורק בשל העובדה שהחלטותיו של עובד הציבור לא תאמו לאינטרסים האישיים שלו. מדובר בהתנהגות נלוזה כנגד עובד ציבור אשר מילא את תפקידו. הנני מצדיק אפוא את החלטת בית-המשפט המחוזי להחמיר בעונשו של המבקש הן משום עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה של תקיפת עובד ציבור, הן בשל האינטרס הציבורי הדורש, כי החוק יספק הגנה אפקטיבית על אנשי הציבור והן לאור הצורך החברתי, כי אלה האחרונים, יבצעו את תפקידם ללא כל מורא".

כן יפים לעניינו דברים שכתבתי ברע"פ 5579/10 קריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.2010):

"יש לשוב ולהזכיר כי הדעת אינה סובלת שימוש בביטוים כה נלוזים ... ומעוררי חלחלה כנגד שוטרי משטרת ישראל, אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור, ואף מסכנים את חייהם לשם כך. איני יודע מאין לקח המבקש את החוצפה ועזות המצח להתנהג בדרך שכזו לשוטרים במהלך מילוי תפקידם. דבריו אינם מהווים רק פגיעה קשה ביותר בשוטרים עצמם אשר נמצאים שם כדי להבטיח את ביטחונו, אלא יש בהם פגיעה קשה ביותר בשלטון החוק ובמדינה כולה, כפי שציין בית המשפט המחוזי. על התנהגות שכזו לא ניתן לעבור לסדר היום וחובה עלינו להכביד את ידינו כנגד מי שלוקחים חרות לעצמם לפגוע בצורה כה קשה בנציגי החוק במדינת ישראל. יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית".

סוף דבר הבקשה נדחית.