רע"פ 1949/00 דוד מור נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בחיפה בתקיפת והעלבת עובד ציבור. נגזרו עליו 10 חודשי מאסר, מתוכם ששה חודשים לריצוי בפועל. כן הופעל מאסר מותנה בן ארבעה חודשים, מתוכו חודשיים במצטבר וחודשיים באופן חופף.

עונש המאסר המותנה הוטל על המבקש בגין הרשעתו בעבירות של העלבת עובד-ציבור ואיום (להלן: ההרשעה הקודמת). בגזר-הדין נקבע, שעל המבקש יוטל: "מאסר על תנאי של 4 חודשים ואולם הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור תוך תקופה של שנתיים העבירה בה הורשע ויורשע עליה."

בערעורו בפני בית-המשפט המחוזי טען המערער, כי יש לפרש את גזר-הדין בהרשעה הקודמת, כך שעונש המאסר המותנה יופעל רק באם יורשע הוא בשנית בשתי העבירות גם יחד. לטענתו, היות שבתיק נשוא הערעור הורשע הוא רק באחת מהעבירות בהן הורשע בהרשעה הקודמת, לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר המותנה.

בית-המשפט המחוזי (השופטים חיים פיזם, סלים ג'ובראן ויצחק דר) דחה את הערעור, בציינו כי מנוסח גזר-הדין שהטיל את עונש המאסר המותנה עולה, כי הרשעה בעבירות בהן הורשע המבקש בתיק נשוא הערעור, מביאה להפעלת התנאי.

מכאן בקשת הרשות לערער שבפניי, בגדרה חוזר המבקש על טענתו, כי עונש המאסר המותנה הופעל שלא כדין.

דין הבקשה להדחות.

גזר-הדין בהרשעה הקודמת הוא ברור על-פניו, ולפיו הרשעה בכל אחת מהעבירות בהן הורשע המבקש, תביא להפעלת התנאי. אין כל מקום להיזקק לפרשנות גזר-דין זה, ואכן, משהורשע המבקש בשנית בעבירה של העלבת עובד-ציבור, בדין הופעל התנאי, ודינו נגזר בהתאם.

אשר-על-כן, אני דוחה את הבקשה.