רע"פ 1956/03 אמג'ד ג'ולאני נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית משפט השלום בעבירות של סיוע לשהייה בלתי חוקית בישראל והסעת שוהה בלתי חוקי. הוא נדון ל-12 חודשי מאסר, מתוכם 5 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ביקש לחזור בו מהודייתו מחמת שלא היה מיוצג על-ידי עורך דין בעת שהודה ולא הבין את משמעותה של ההודיה. בית משפט השלום דחה בקשתו.

2.בערעורו לבית המשפט המחוזי ביקש המבקש לבטל את הכרעת הדין המרשיעה שניתנה על סמך הודייתו וכן ערער הוא על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו, על שני ראשיו. נפסק, כי המבקש אמר דברו בבית משפט השלום, הבין היטב את ההליך ואם בחר הוא להופיע ללא ייצוג, הרי זה רצונו ואין בעובדה זו בפני עצמה כדי ליצור סימן שאלה כלשהו באשר להבנתו ובאשר לתקינות ההליך בבית משפט השלום. אשר לחומרת העונש, נפסק, כי גזר הדין עולה בקנה אחד עם רף הענישה המחמיר שנקבע בפסיקה בעבירות הנדונות, מה גם שלמבקש הרשעה קודמת בהצתת רכב מנועי במזיד, שבגינה ריצה כבר תקופת מאסר לא מבוטלת. בית המשפט הוסיף והתייחס לטענה בדבר הפלייתו לעומת תושב האזור שהיה נאשם אף הוא באותו תיק, בקובעו, כי בית משפט קמא הבהיר מה ראה להקל עמו בציינו את המפריד והשונה בינו לבין המבקש ולכן אין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו ובמסגרתה, בקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר.

3.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובכל החומר שצורף לה וכן בבקשה לעיכוב ביצוע העונש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית לפי הכללים הנקוטים בידינו. גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, שלא מצא להתערב בהכרעת הדין שניתנה על סמך הודיית המבקש ובגזר הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום ואושר על-ידי בית המשפט המחוזי.

4.לאור האמור, נדחית בקשת רשות הערעור וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.