רע"פ 196/98 נאשד עבד אל פתח נאשף נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע לפי הודאתו בבית משפט השלום בתל אביב בשני כתבי אישום שהוגשו כנגדו. בתיק האחד (ת.פ. 1743/96) הוא הורשע בשלוש עבירות המתייחסות למעשה זיוף של טופס משרד הרישוי הדרוש לשם קבלת רשיון נהיגה. ובתיק האחר (ת.פ. 3327/96) הוא הורשע בשורה של עבירות בגין מסכת אירועים שכללה: גניבת רכב, נהיגה פזיזה ורשלנית בו בלא רשיון ובלא ביטוח, וכן נסיון להמלט מידי אנשי המשטרה. לבית המשפט הוגש תסקיר שירות המבחן, בו המליץ קצין המבחן להסתפק בהעמדתו של המבקש בפיקוח שירות המבחן למשך שנה. המלצה זו התבססה על נסיבותיו האישיות של המבקש, ועל המוטיבציה שלו לשיקום, אף כי זו הוגדרה כ- "ממוקדת בהליכים המשפטיים". בית משפט השלום שקל את המלצת שירות המבחן, אך בסופו של דבר נתן משקל מכריע לשיקולים נוגדים ובראשם טובת הציבור והצורך בהרתעת עבריינים בכלל, ולגבי סוג העבירות בהן מדובר בפרט. על-כן הוטל על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש בהדגישו את חומרת העבירות שביצע.

2.בקשת רשות הערעור מתייחסת אף היא לחומרת העונש שהוטל על המבקש, והנימוק העיקרי לה הוא הפער הניכר בין עונש זה לבין המלצתו של קצין המבחן. ההלכה היא כי רשות לערעור שני תינתן רק במקרים בהם עולה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לעניין חומרת העונש נפסק כי בדרך כלל בקשה, שעיקרה הוא חזרה על הטענות בעניין העונש שהועלו בערכאת הערעור הקודמת, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (רע"פ 5447/91 רוזנפלד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). בענייננו לא מתעוררת כל סוגיה עקרונית המצדיקה חריגה מכלל זה. תסקיר שירות המבחן הוא אכן שיקול חשוב בבואו של בית המשפט להכריע בדבר חומרת העונש שיוטל על נאשם. אך זהו רק שיקול אחד מתוך מכלול של שיקולים בהם מתחשב בית המשפט בגדר סמכותו ותפקידו. ההחלטה הסופית מתבססת על המכלול כולו בו ניתן המשקל הראוי לכל רכיב (ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(1) 177). לפיכך, לא ראיתי הצדקה למתן רשות ערעור לשם בחינה מחודשת של שיקול דעתן של הערכאות קמא בקביעת העונש.

הבקשה נדחית.