רע"פ 1960/09 ציון זלה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בראשון-לציון הרשיע את המבקש בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שנקט לשון מאיימת כלפי שוטרים שפקדו את ביתו. בעקבות הרשעתו נדון המבקש ל-30 ימי מאסר על-תנאי. בית-המשפט המחוזי מרכז, לאחר שפטר את הסנגוריה הציבורית מהמשך ייצוגו של המבקש, הותיר את ההרשעה על כנה, לאחר שדחה את טענת המבקש באשר לאי-מהימנותן של ראיות המשיבה, וכן את הטענה כי נגרם לו עיוות דין משום שלא זומן לאחד הדיונים.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש למנות לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית וליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגוף הדברים נסמכת הבקשה בעיקרה על טיעונים שכבר הועלו בערכאות קמא. המבקש סבור כי עדויותיהם של השוטרים במשפטו לא היו ראויות לאמון, הואיל ומקורן בשיקולים זרים וברצון להתנכל לו. עוד נטען, כי נגרם למבקש עיוות דין הואיל ולא נכח בעת עדותה של אחת העדות, ועל כן נמנעה ממנו האפשרות לחקור אותה בחקירה נגדית. לבסוף, מלין המבקש על כך שבית-המשפט המחוזי לא מינה לו סנגור תחת הסנגור ששוחרר מייצוגו.

3.

אין בידי להושיע את המבקש. כלל הוא, כי רשות ערעור ניתנת מקום בו מועלית סוגיה משפטית, מהותית וכללית, החורגת מעניינו של המבקש ועשויה להיות לה השלכה על ציבור גדול של מתדיינים. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה. ההשגות שבפיו מכוונות נגד ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו ונבחנו בידי שתי ערכאות קודמות ואין מקום ללבנן בשלישית. טיעונו הנוסף, ולפיו לא היה זה נכון להפסיק את ייצוגו על ידי סנגור, אינו משכנע אף הוא, הואיל ולמבקש מונו שני סנגורים בזה אחר זה, והוא עתר לשחררם.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.