רע"פ 1970/12 דרור אליהו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 5973-12-11, כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג'' קרא ו- מ' סוקולוב , מיום 6.2.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, הכשלת שוטר, ניסיון תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור והתנגדות למעצר חוקי. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 6.10.2009 איים המבקש על פרודתו (להלן: המתלוננת) בכך שנצמד לגופה, תוך שהוא מעביר ידו על גרונו בתנועת שחיטה ואומר לה "חכי תראי מה יהיה לך". באותו מקרה, אמר המבקש למתנדב סיור שביקש ממנו להזדהות כי "אני שם עליכם זין" והחל להתרחק במהירות מהמקום. כשהגיע למקום שוטר, סירב המבקש להזדהות, ניסה לדחוף את השוטר והחל להתנגד לכבילה ולהשתולל במקום.

ביום 25.9.2011 הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו את המבקש בעבירות של איומים, הכשלת שוטר והתנגדות למעצר וזיכה אותו מעבירות של ניסיון לתקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור (ת"פ 9140-10-09, כבוד השופט ב' שגיא ).

בהכרעת דינו, קבע בית המשפט כי זו מבוססת על שני אדנים מרכזיים. הראשון, האמון שנתן בכל אחת מעדויות התביעה והחיזוק שמהווה כל אחת מעדויות אלו לרעותה. השני, קשיים שונים בגרסת המבקש. בית המשפט התייחס לכך שהמתלוננת והמבקש נמצאים בסכסוך גירושין קשה. יחד עם זאת, אף לנוכח מציאות זו מצא בית המשפט את עדותה של המתלוננת כהגיונית, סדורה ואמינה. עוד נקבע, כי התיאור שנתנה המתלוננת תאם את העדויות האחרות שנשמעו. עדותה של חברתה של המתלוננת שנכחה במקום האירוע, אף היא נמצאה כאמינה. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא מצא כי המשקעים הקיימים בינה לבין המבקש הובילו אותה למסור עדות מוגזמת או כוזבת. בנוסף, קבע בית המשפט כי המתנדב והשוטרים מסרו עדות מהימנה וכי אין להם סיבה להתנכל לאחד מהמעורבים. בנוגע לגרסת המבקש, קבע בית המשפט כי זו סותרת את יתר העדויות ואין לה כל תימוכין. בית המשפט דחה את טענת המבקש בכל הנוגע למחדלי חקירה וקבע כי די בעדויות שהוצגו בפניו כדי להוביל למסקנה ברורה בדבר אשמתו. בכל הנוגע לעבירה של ניסיון לתקיפת שוטר, קבע בית המשפט כי קיים ספק סביר בנוגע לאשמת המבקש. אף בנוגע לעבירה של העלבת עובד ציבור, קבע בית המשפט כי האופן בו תיאר המתנדב את מעשיו של המבקש יוצר ספק סביר בדבר אשמתו.

ביום 3.11.2011 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלה, במצטבר, של עונש מאסר מותנה בן חמישה חודשים שהוטל על המבקש בתיק קודם והוארך; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות, לרבות איומים; חודש מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של התנגדות למעצר או הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; וכן פיצוי למתלוננת בסך 1,000 ש"ח. בגזר דינו, קבע בית המשפט כי אמנם לא מדובר במקרה שבו הופעלה אלימות קשה, אך בכל זאת לא מדובר באירוע קל. כן קבע בית המשפט כי יש לתת משקל לכך שאין זו הפעם הראשונה בה מאיים המבקש על המתלוננת וכן לכך שלחובתו שתי הרשעות קודמות בעבירות אלימות כלפיה. בית המשפט ציין כי עברו רק מספר חודשים מאז נגזר דינו של המבקש בעבירת אלימות והוחלט להאריך את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו, ועד שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום מושא החלטה זו. מבחינת נסיבות לקולה, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש שהה במעצר בית תקופה ממושכת וכן לכך שמדובר באירוע אקראי ולא מתוכנן שנבע מכך שהמבקש זיהה ברחוב את בנו לאחר שנאלץ לוותר על בילוי עמו. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש בחר לנהל את ההליך המשפטי ולא הודה או קיבל אחריות על מעשיו. כמו כן, קבע בית המשפט כי על אף האפשרות ששליחת המבקש למאסר תשפיע על מצבו של בנו, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת הימנעות ממאסר.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים קיבל את המלצת בית המשפט וחזר בו מהערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט אשר קבע כי לא מצא מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על המבקש. עוד קבע בית המשפט כי צדק בית משפט השלום בכך שקבע כי המבקש לא הפיק את הלקח המתאים מכך שלא הוטל עליו עונש מאסר בפועל בתיק הקודם וכי ניתן היה לצפות כי לאחר שידע שעומד ותלוי נגדו מאסר מותנה חב הפעלה, ינקוט ביתר זהירות ביחסיו עם המתלוננת.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש טענות שונות, הן בנוגע להכרעת הדין, הן בנוגע לגזר הדין. טענתו המרכזית של המבקש היא כי המתלוננת המציאה, כביכול, תלונה בדבר איום מצידו על מנת להכניסו למאסר. עוד טוען המבקש בעניין הכרעת הדין, בין היתר, כי לא היה מקום לתת אמון בגרסת המבקשת וכי לא היה מקום להרשיעו על סמך אותה גרסה מבלי שהיו לה חיזוקים חיצוניים. בכל הנוגע לגזר הדין, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור אשר יביא לניתוק מוחלט מבנו וכי בנסיבות העניין היה מקום להורות על הפעלת עונש המאסר המותנה באופן חופף ולא באופן מצטבר.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של המבקש, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. בכל הנוגע לטענות המבקש בנוגע להרשעתו, הרי שעל אלו ויתר במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי ואין בעובדה כי החליף ייצוג כדי לאפשר לו מקצה שיפורים במסגרת בקשה זו. אוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענות אלה וכי אין בהן כדי להצדיק את התערבותה של ערכאה זו, כערכאה שלישית, בקביעות עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי בנסיבות המקרה וכי אין מנוס במקרה זה מהטלת מאסר בפועל. זאת, שכן נגד המבקש היה תלוי ועומד עונש של מאסר מותנה חב הפעלה, שכבר הוארך פעם אחת בתיק קודם. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות הקודמות שניתנו לו ושב וביצע עבירות פליליות. בנסיבות אלה לא היה מקום להורות על הפעלת העונש המותנה באופן חופף.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.