רע"פ 1974/16 רע"פ 1974/16

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ד' עטר ) בעפ"א 47511-02-16 מיום 6.3.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה (השופטת ש' קמיר-וייס ) בחע"ק 2986-06-14 מיום 14.2.2016, לפיה על המבקש להתפנות למשך 45 ימים ממבנה שבחזקתו, כפי שיפורט להלן.

רקע והליכים קודמים

2.

המשיבים 4-2 בבקשה שלפניי הם בעליהם של מקרקעין בתחומי העיר פתח תקווה, עליהם בנוי מבנה (להלן בהתאמה: המקרקעין ו- המבנה ). המבקש הוא המחזיק במקרקעין, ומנהל במבנה את עסקו (המשיבים 4-2 והמבקש ייקראו להלן:

הנאשמים ). בתאריכים 28.11.2012 ו-12.12.2012, ערך מהנדס מבנים מסוכנים מטעמה של עיריית פתח-פתווה (להלן: העירייה ) ביקורת במקרקעין ומצא ליקויים במבנה: גגו קרס, ונתגלו סדרים בקירותיו ובתקרת קומת הקרקע. בעקבות זאת, נשלחה לנאשמים הודעה מאת ראש העירייה, לפיו יש לתקן את המבנה באופן מידי, מפאת היותו סכנה למחזיקים בו ולשלום הציבור. יצוין, כי הודעה זו נשלחה מכוח סמכותו של ראש העירייה לפי סעיף 3 לחוק עזר לפתח-תקוה (מבנים מסוכנים), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק העזר ). אלא שבארבע מועדים שונים לאחר מכן, אשר האחרון שבהם חל ביום 11.3.2014, נערכו ביקורות של המהנדס מטעם העירייה במקרקעין, ונמצא כי הנאשמים לא תיקנו את המבנה כנדרש. לפיכך, הוגש נגד הנאשמים ביום 2.6.2014 כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר ייחס להם עבירה של אי ציות להוראות חוק עזר, לפי סעיף 254 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

3.

במקביל להליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים, התקיימו הליכי גישור בין מי מהצדדים, בניסיון להסדיר את סוגיית תיקון המבנה באופן מוסכם. במסגרת הליכים אלו, הגיעו המשיבים 4-2 והמשיבה 1 (להלן: המאשימה ) להסכמה בדבר מתווה לביצוע עבודות לחיזוק ותיקון הליקויים במבנה ובעקבות זאת, להסרת מסוכנותו. ביום 19.11.2015, הגישו המשיבים 4-2 לבית המשפט לעניינים מקומיים מתווה כאמור (להלן: המתווה ), וביום 6.12.2015 הביעה המאשימה את הסכמתה למתווה זה בכפוף למספר תנאים הנוגעים לבטיחות העבודות. ביום 7.12.2015, בית המשפט לעניינים מקומיים קיבל את המתווה והורה למשיבים 4-2 לפעול לביצוע העבודות בהתאם לאמור בו. ביום 10.1.2016, הגיש המבקש בקשה לקיום דיון דחוף, ובו טען טענות שונות נגד המתווה והאפשרות כי יביא לתיקון מספק של הליקויים במבנה, ובפרט טען כי המשיבים 4-2 אינם יכולים לבצע את העבודות בעוד עסקו ממשיך להתנהל בתוך המבנה.

4.

בימים 1.2.2016 ו-14.2.2016, הגישו המשיבים 4-2 בקשות לבית המשפט לעניינים מקומיים להורות על פינויו הזמני של המבקש ועסקו מהמבנה, כדי שניתן יהיה להתחיל בביצוען של העבודות להסרת מסוכנותו של המבנה. ביום 14.2.2016 קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשות. בית המשפט קבע כי נוכח האינטרס הציבורי בשמירה על חיי אדם והגנה על שלום הציבור, ונוכח התחייבותו המפורשת של בא-כוחו של המבקש במכתב מיום 14.9.2014 – לפיו המבקש מתחייב להתפנות מהנכס למשך תקופת העבודות שיבצעו בעלי הבית בכפוף להתראה סבירה – יש לאפשר את ביצוען של עבודות התיקון ללא הפרעה. על כן, בית המשפט לעניינים מקומיים הורה למבקש להתפנות למשך 45 ימים מהמבנה ולחזור אליו לאחר סיום העבודות.

5.

המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וטען כי ההחלטה לפנותו ניתנה בחוסר סמכות ותוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות כדייר מוגן. כן טען המבקש כי קיים חשש שהתיקון יוביל לפגיעה במבנה כך שהוא לא יוכל לשוב אליו, וכי אין במתווה עצמו כדי להוביל למיצוי הליכי התיקון – כך שממילא תידרש פגיעה נוספת בו בעתיד. ביום 6.3.2016, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי בחן את השתלשלות ההליכים בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ומצא כי לכל אורכם של הליכים אלו, לא השיג המבקש על הצורך בגיבושו של מתווה לתיקון הליקויים ולא העלה טענות בדבר פגמים בסמכות בית המשפט להורות על הליך זה. בפרט, בית המשפט המחוזי הדגיש כי המבקש לא השיג על ההחלטה לאשר את ביצוע העבודות מיום 7.12.2015 ולא טען כי ניתנה בחוסר סמכות – וכי רק ביום 10.1.2016 הביע לראשונה ספק בדבר יכולתו של המתווה לתת מענה למסוכנותו של המבנה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקש אינו לא חלק בשום שלב על המסוכנות הנשקפת מהמבנה ועל הצורך בתיקונו כשהוא ריק מאדם, וכי הוא מלין בעיקר על החלטת הפינוי מבלי שבית המשפט לעניינים מקומיים נדרש להשלכות הכספיות של מהלך זה.

על יסוד דברים אלו, בית המשפט המחוזי קבע כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים להורות על פינויו של המבקש נגזרת מסמכותו להורות על ביצוע המתווה ומתכלית חוק העזר – שהיא הסרת מסוכנותו של המבנה ומימוש המתווה באופן שימנע סיכונים לחיי אדם. בנסיבות המקרה הספציפי, בית המשפט המחוזי מצא כי החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים איזנה כראוי בין האינטרסים הצריכים לעניין, והביאה לפתרון לתקופה קצובה וקצרה במהלכה תוסר מסוכנותו של המבנה, והמבקש יוכל לשוב אליו מבלי שייפגעו זכויותיו. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור

6.

בבקשה שלפניי, עותר המבקש מבית משפט זה ליתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהורות על ביטולה של ההחלטה בדבר פינויו מהמבנה. לחלופין, הוא מבקש לקבוע כי ככל שהמאשימה והמשיבים 4-2 מעוניינים להוציאו מהמבנה לתקופת העבודות, עליהם לדאוג לו לדיור חלופי או לפיצויים.

7.

המבקש טוען כי המקרה שלפניי הוא מקרה חריג, בו נאשמים בהליך פלילי מבקשים מבית המשפט סעד אזרחי של פינוי דייר מוגן, כדי שיוכלו להימנע מהרשעה. לדידו, בהחלטה לפנותו מהמבנה, הערכאות הקודמות למעשה התערבו בסכסוך האזרחי השורר בינו לבין המשיבים 4-2, והעניקו לבעלי המקרקעין סעד אזרחי של פינוי דייר מוגן תוך עקיפת ההגנות שבחוק במסגרת הליך פלילי. נוכח האמור, המבקש סבור כי בית המשפט לעניינים מקומיים חרג מסמכותו בהחלטה על פינויו, באשר הסמכות להעניק סעד של פינוי דייר מוגן מסורה אך ורק לבית משפט אזרחי. בנוסף, המבקש גורס כי בית המשפט לעניינים מקומיים הדן בהליך פלילי בגין הפרת חוק העזר כלל אינו מוסמך להוציא צווים לפינוי אלא עונשי קנס בלבד. בעניין זה, הוא מפנה לסעיף 6 לחוק העזר, לפיו העירייה בלבד מוסמכת לפנות דיירים ממבנה, וזאת רק כאשר היא עצמה מתקנת את הנכס.

8.

המבקש מוסיף וטוען כי לאחר העבודות הנוכחיות, יידרשו עבודות תשתית ושימוש במבנה, להשלמת תיקון הליקויים, ובשל כך יידרש ממנו בהמשך להתפנות מהנכס פעם נוספת, ולתקופה ארוכה יותר. לפיכך, המבקש סבור כי הפינוי עשוי למעשה להפוך לפינוי קבוע, ובכך, לטעמו, החלטותיהן של הערכאות הקודמות פוגעות פגיעה אנושה בזכויותיו לקניין ולחופש העיסוק, וכן פוגעות בזכויותיו הדיוניות, באשר ניתן סעד נגדו בשלב בו ההליך הפלילי נגדו טרם נדון.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

לטענת המבקש, ההחלטה לפנותו מהמבנה מהווה פסק דין של פינוי, העוקף את הזכויות המוקנות לו כדייר מוגן בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ).

הנחה זו, לפיה החלטות הערכאות הקודמות מהוות למעשה הוראה על פינויו מהמבנה, שזורה לאורכה של בקשת רשות הערעור כולה. אין בידי לקבל טענה זו. החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים אינה מעניקה סעד אזרחי נגד המבקש לבקשת הנאשמים, אלא היא החלטה זמנית אשר נועדה לשם הסרת מסוכנותו של המבנה למבקש ולציבור. אין מדובר בהחלטה "עונשית", כפי שמצייר אותה המבקש, אלא החלטה בעלת אלמנט "ציבורי" בלבד. היא נועדה להגשים את האינטרס של שלום הציבור, בכך שלא יתקיים מבנה המסכן את שלומו של הציבור ולא ינוהל עסק במבנה כאמור – תוך תחימתה בזמן ומבלי להכריע בזכות כלשהי של הצדדים, בין אם מכוח חוק הגנת הדייר ובין אם בזכויותיהם הכלכליות. בסיומה של התקופה המוגדרת בהחלטה, לאחר ביצוע העבודות, יוכל המבקש לשוב למבנה. באשר לטענותיו של המבקש לפיהן יידרש שלב נוסף של עבודות, בהן הוא יידרש לפנות את המבנה – הרי שאלו אינן רלבנטיות בשלב זה, שכן ככל שיידרשו עבודות נוספות, הדבר יחייב ממילא פנייה מחודשת לבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר יבחן אותן בהתאם לנסיבות העניין ולפי שיקול דעתו.

11.

בכל הנוגע לסוגיית סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים להוציא את צו הפינוי, מקובלים עליי נימוקיו של בית המשפט המחוזי ואיני רואה מקום להתערבות בהם. ההליך הפלילי הנדון אינו הליך פלילי "רגיל", אלא הליך שעניינו הפרתו של חוק העזר העירוני העוסק במבנים מסוכנים. נוכח מהותו של ההליך ותכליתו של החוק, סבורני כי בית המשפט לעניינים מקומיים מחויב לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי להסרתם של ליקויים במבנים ולתיקונם באופן שימנע סיכון לחיי אדם, ועל כן הוא מוסמך לתת הוראות אשר יגשימו את האינטרס הציבורי האמור. כך, אף המבקש עצמו לא חלק על סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים להורות על ביצועו של המתווה לתיקון הליקויים במסגרתו של ההליך הפלילי. הסמכות להורות על פינוי זמני של אדם השוהה בנכס מסוכן היא סמכות הנגזרת אף היא מאופיו ומהותו של ההליך – כאשר יש להפעילה באופן שיאפשר את הסרת המסוכנות באופן אפקטיבי, תוך הפחתת הפגיעה באדם המפונה מהמבנה למינימום ההכרחי. בנסיבות המקרה שלפניי, שוכנעתי כי בית המשפט לעניינים מקומיים איזן כדבעי בין השיקולים והאינטרסים הרלבנטיים. זאת, בפרט כאשר אין מחלוקת ביחס למסוכנותו של המבנה ולצורך לבצע בו תיקונים כדי לשמור על שלום הציבור, ובפרט על המבקש, על עובדיו ועל לקוחותיו. על סמך כל האמור, סבורני כי דין הבקשה להידחות.

12.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, ממילא גם הבקשה לעיכוב ביצוע פינויו של המבקש מתייתרת.