רע"פ 1991/07 מוחמד חמידה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, בהתבסס על הודאתו, בעבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לאחר שמצא כי ביום 16.7.05 הסיע במכוניתו שלושה מתושבי האזור אשר שהו בישראל שלא כדין. בהמשך גזר בית-המשפט למבקש שישים ימי מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח. ההחלטה להסתפק בעונשים אלה התבססה על שלושה טעמים: הודאתו של המבקש, עברו הנקי והעובדה כי ביקש להסיע את נוסעיו לשכונה ערבית.

2.

המשיבה ערערה על קולת העונש בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את השגותיה וגזר למבקש גם 30 ימי מאסר בפועל. בית-המשפט, בהתבסס על הלכות שיצאו מפתחו של בית-משפט זה (רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 679; רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 6217/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), קבע כי נימוקי הערכאה הדיונית אינם מצדיקים סטייה ממדיניות הענישה שנקבעה בפסיקה לעבירות מסוג זה. אדרבא, בית משפט קמא עמד על הסכנה הרבה שהייתה גלומה במעשיו של המבקש:

"נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו קרובות ל"לבת הסיכון" הביטחוני שבעטייה הותוותה מדיניות הענישה המחמירה בעבירות דנן, וזאת נוכח ריבוי הנוסעים, אי-היכרות מוקדמת עמם, ביצוע העבירה תמורת תשלום וכיוון הנסיעה ממחסום שועפט לירושלים. נסיבות אלו, ובפרט השתלבותן, מחייבות – על-פי עקרונות הענישה שהותוו בפסיקה – הטלת מאסר בפועל של ממש, ואין מנוס, אפוא מהוספת רכיב עונשי זה לגזר-הדין" (עמוד 5 לפסק הדין).

3.

כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בטענה כי בית-המשפט לא שקל את נסיבותיו האישיות. עוד נטען כי ערכאת הערעור חרגה ממדיניות הענישה הנהוגה בעניינים מסוג זה, ולראיה מצטט המבקש את רע"פ 7401/05 קראעין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: " עניין קראעין ") שם נגזר למבקש מאסר על תנאי בלבד. בהקשר לאותה החלטה מוסיף המבקש וטוען כי לאור הוראת הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, יש מקום לתת פרשנות מקלה עם הנאשם. המבקש מצביע על שתי פרשנויות אפשריות: האחת, גזר דינה של ערכאת הערעור בעניינו. השנייה – והיא להשקפתו הפרשנות המקלה – גזר דינו של בית-משפט זה ב עניין קראעין .

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע על דרך הכלל, העונש אינו מהווה עילה למתן רשות לערער (ראו: רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). לכלל זה אומנם נקבעו חריגים, אולם עניינו של המבקש אינו נמנה עימם. בית משפט זה קבע לא מכבר כי במציאות הביטחונית העכשווית השוררת באזורנו יש לנהוג במדיניות ענישה חמורה עם העוברים על הוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. עם זאת, ההלכה הפסוקה הדגישה כי לבית-המשפט הגוזר את דינו של העבריין, שמור שיקול דעת בקביעת עונשו, עליו להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבצע ובנסיבות ביצוע העבירה, והוא אינו כבול בעונש מסוג זה או אחר (סעיף 16 לרע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), וסעיף 4 לרע"פ 6217/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). במקרה דנן, ערכאת הערעור שקלה את שיקוליה כדין והגיעה למסקנתה. גם ההחלטה ב עניין קרעאין , אליה מפנה המבקש, אינה יכולה להועיל לו, משלא מדובר בסוגיה של פרשנות, כי אם בשני אירועים בהם גזרו הערכאות את העונש הראוי למבצען של העבירות לפי עקרון הענישה האינדיבידואלית. משכך, הבקשה הנוכחית אינה מעוררת כל סוגית משפטית כללית המצדיקה לדון בעניינו של המבקש פעם נוספת.