רע"פ 2014/10 יאיר בליליתי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום ברחובות הרשיע את המבקש , על פי הודאתו ובגדרו של הסכם טיעון, בעבירות של קבלת דבר במרמה והונאה בכרטיס חיוב. בטרם נגזר העונש עתר המבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, ונימק זאת בכך שלא הבין את משמעותה המלאה של ההודאה וכי הוא מאמין בחפותו. בקשה זו נדחתה, ובהמשך נגזר עונשו של המבקש - 6 חודשי מאסר על תנאי והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 5,000 ש"ח.

2.

בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי מרכז, מיקד המבקש את טענותיו בהחלטה שלא לאפשר לו לחזור מהודאתו. המבקש טען כי נתן את הסכמתו להסדר שגובש עקב לחץ נפשי בו היה נתון, ועל כן אין לראות את הודאתו כחופשית ומרצון. בתום בחינתם של ההליכים שהתקיימו בפני הערכאה הדיונית, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולכך אין בידי להיעתר. בתאריך ט' בתמוז התשס"ט (1.7.09) הודה המבקש בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום וביניהן זו: הוא שכר רכב ומסר את מספרו של כרטיס חיוב השייך לאחר, ללא הסכמת האחרון, במרמה ובכוונה לקבל דבר במרמה ולהונות בכרטיס חיוב (ראו סעיף 2 של כתב האישום). אותה עת היה המבקש מיוצג בידי יודע משפט (עו"ד נחמני), ומותר להניח כי זה האחרון לא היה מייעץ לשולחו להודות בעובדות שמתוך לימוד חומר החקירה ניתן היה להסיק כי הן אינן נכונות. יתרה מכך, עד כמה היה המבקש בקי בעובדות, תלמד תשובתו לטענת המשיבה לפיה הוא גרם נזק לחברה שהשכירה לו רכב, ובלשונו בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון: "פניתי לחברת האשראי וחויבתי בחודש יוני 2005 על סך 9000 ₪ בגין שכירת הרכב לחודשים יוני עד ספטמבר 2003. סליחה ביולי חויבתי". דבריו אלה של המבקש מלמדים עליו כמי שלא זו בלבד שהכיר את העובדות, אלא גם שאמצעי התשלום בו עשה שימוש בשנת 2003 לצורך השכירות לא היה אפקטיבי, שאלמלא כן לא היה צורך בחיובו הנוסף בשנת 2005.

3.

נוכח האמור, סבורני כי לא הוכחה עילה לקיומו של ערעור שני, ועל כן הבקשה נדחית.