רע"פ 202/09 ראובן בלקר נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל אביב הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף, שימוש במסמך מזויף, הפרת הוראה חוקית ושיבוש מהלכי משפט. הרקע להרשעה היה סדרת מעשי מרמה שבמהלכם גזל המבקש את כספם של עובדים זרים שהיו נתונים באותה עת במצוקה. כמו כן, צורפו להרשעה שני תיקים נוספים בעובדותיהם הודה המבקש, ובהם יוחסו לו עבירות של ניסיון לשידול לקבלת דבר במרמה, מעשה מגונה, קבלת דבר במרמה, התחזות לאחר והפרת הוראה חוקית. בעקבות הרשעתו, ובגדרו של הסכם טיעון, נדון המבקש לחמש שנות מאסר, מתוכן שנתיים במצטבר למאסר אחר והיתרה בחופף, שמונה עשר חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח. בגזר-הדין התייחס בית-המשפט לעברו המכביד של המבקש ולאופיו:

"עסקינן בעבריין נכלולי, ערמומי ורמאי סדרתי, שתכונותיו אלה עוברות כחוט השני לאורך 18 הרשעותיו הקודמות המתפרשות על שנים ארוכות של פעילות עבריינית באותו התחום, בגינן ריצה מאסרים, חלקם לתקופות ממושכות" (פסקה 2 לגזר-הדין).

2.

המבקש, שהתקשה להשלים עם העונש שהושת עליו,

הביא את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי שם טען כנגד גובה הקנס, וכן על כך שמתקופת המאסר לא נוכו ימי מעצרו. בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט קמא, כי בהתחשב באופיין הכלכלי של העבירות בהן הורשע, נכון היה להשית על המבקש קנס משמעותי ומרתיע. באשר לתקופת המעצר, נקבע כי במקרה זה, נוכח העובדה שבמרבית העונש ישא המבקש בחופף למאסר קודם, אין מקום ללכת לקראתו כברת דרך נוספת.

3.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בבית משפט קמא. בבקשתו, הוא טוען שלו ידע כי לא תנוכה תקופת מעצרו, לא היה מודה בעובדותיו של כתב-האישום. המבקש מפנה אצבע מאשימה כלפי בא-כוחו בטענה כי "שיתף פעולה עם התובעת", ומאשים את הפרקליטות ובתי-המשפט בגזענות והפלייה.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני. מעיון בפרוטוקול הדיון בפני בית משפט השלום עולה, כי בא-כוח המבקש הודיע לבית-המשפט כי ההסדר כולל את ניכוי ימי המעצר, אולם בית-המשפט החליט לפסוק אחרת, ואינני סבור, בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, ובמיוחד עברו הפלילי של המבקש, כי שגה בכך. באשר לסוגית הקנס - ההכרעה בה נמסרה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואת החלטתה נימקה השופטת המלומדת, בין היתר, בכך שיש למנוע מהמבקש את טובת ההנאה שצמחה לו מהעבירות אותן ביצע. בכך הלכה הערכאה הדיונית בעקבות הלכתו של בית משפט זה, ועל כן לא קמה לו למבקש עילה לקיומו של ערעור שני.

הבקשה נדחית.