רע"פ 2042/07 ענת מישורי נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה באילת הרשיע את המבקשת, על פי הודאתה, בנהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף. בעקבות כך גזר לה בית-המשפט קנס בסך 1200 ש"ח, היא נפסלה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודשיים, וכן נגזרו לה שלושה חודשי פסילה על-תנאי. בין שיקולי גזר-הדין מנה בית-המשפט, מחד, את חומרת העבירה ואת הצורך בהרתעת המבקשת מלשוב ולחטוא, ומאידך, את הודייתה בעובדות שחסכה זמן שיפוטי.

2.

המבקשת ערערה על גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בגדר ערעורה טענה, כי לא היה בידה רישיון בר תוקף, מאחר ועקב מצוקה כלכלית לא שילמה קנס שהושת עליה בגין עבירת תעבורה קודמת שביצעה. לדידה, נוכח הזדקקותה לרכב לא נותרה לה ברירה אלא לנהוג בו ללא רישיון תקף. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שקבע כי טענותיה של המבקשת לא הופנו כנגד גזר-הדין, אלא כנגד הצטברותם של ריבית וקנסות שהושתו עליה מאחר ולא שילמה את הקנס המקורי במועדו. בהמשך, הדגיש בית-המשפט את החומרה היתרה של נהיגה מודעת ללא רישיון תקף במשך תקופה ממושכת, וקבע כי העונש שהוטל על המבקשת הנו מקל בצורה מופלגת.

3.

עתה עותרת המבקשת, שאינה מיוצגת, כי תינתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ואת זאת היא עושה על יסוד הטענות ששימשו אותה בערעורה לפני בית-משפט קמא.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ועל העותר לקבלתה להראות כי בקשתו מעלה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו הפרטני (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). הבקשה שבפני אינה מעלה שאלה מעין זו, ועל כן דינה להדחות. כך או כך, ברי כי בעונש שהושת על המבקשת לא גלומה חומרה כלשהי, וגם מטעם זה אין הצדקה לקיומו של ערעור נוסף.

הבקשה נדחית.