רע"פ 2060/07 מוסא אבו רקייק נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום (ת.פ. 1451/06), המייחס לו עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 16.2.06 נתפס המבקש בשכונה 62 בתל-שבע כשהוא מחזיק בשקית שבה היה סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 38.15 גרם שהיה מחולק לשתי אריזות. במעשיו אלו, המבקש נחשב כמחזיק בסם מסוכן שלא לצריכתו העצמית וללא היתר כדין.

בתאריך 17.7.06 הרשיע בית-משפט השלום (השופטת ד' בית-אור – סג"נ ) את המבקש בעבירה המיוחסת לו. בית-משפט השלום הגיע למסקנה כי יש לקבל את גרסת עדי התביעה ולהעדיפה על פני גרסתו של המבקש. עדי התביעה, שוטרי משמר הגבול, היו ביום 16.2.06 בסיור בתל שבע, כאשר הבחינו במבקש שהלך על הכביש לעבר הניידת. משהבחין המבקש בניידת השליך דבר מה לעבר שטח פתוח. בשלב זה עצרה הניידת ושוטר שהיה בה ניגש לעבר המקום אליו הושלך החפץ וגילה שמדובר בחומר החשוד כסם. המבקש הכחיש כל קשר להרואין, אך בית המשפט לא נתן כל אמון בגרסתו והחליט להרשיעו.

ביום 19.9.06 גזר בית-משפט השלום על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, וכן 12 חודשי מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור המבקש עבירה לפי פקודת הסמים, למעט עבירה בניגוד לסעיף 7(א)(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים. בית המשפט ציין כי בשל גילו הצעיר של המבקש, היעדר עבר פלילי בקורות חייו והעובדה שנגזר עליו עונש מאסר בפועל, אזי אין להשית עליו קנס.

יצוין כי לפני בית המשפט היה מונח תסקיר של שירות המבחן, ולפיו מדובר בצעיר ילדותי המתקשה להפעיל שיקול דעת בוגר ועצמאי. בתסקיר נאמר כי מדובר בצעיר אשר אינו מזהה בעייתיות כלשהי בחייו הדורשת התערבות טיפולית, וכי הוא שולל כל מעורבות בעבירה. מכיוון שכך, החליט שירות המבחן להימנע מכל המלצה טיפולית בעניינו של המבקש.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגישו הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע אשר אוחדו בהסכמת הצדדים: המשיבה ערערה על גזר-הדין שהוטל על-ידי בית-משפט השלום, בעוד שהמבקש ערער על הכרעת הדין.

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל - סג"נ ו- ר' יפה-כ"ץ ) דחה את ערעור המבקש וקבע שלא מצא מקום להתערב במסקנות העובדתיות אליהן הגיע בית-משפט השלום. מנגד, מצא בית המשפט המחוזי לנכון לקבל את ערעור המשיבה, בקובעו שהעונש שהושת על המבקש מופרז לקולא. אי לכך תוקן גזר-הדין באופן שעל המבקש הוטל לרצות 30 חודשי מאסר בפועל וזאת מיום מעצרו, כאשר יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינן.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא פרט את שיקוליו בענין הרשעתו. בעיקר יוצא בא-כוח המבקש כנגד שתי הערכאות הקודמות, אשר לא הסבירו כיצד זה ניתן להרשיע את המבקש כאשר השוטר שצפה בזריקת החפץ הודה מחד כי איבד קשר עין עימו, ומאידך הבחין כי צבעו של החפץ לבן, בעוד שהשוטר אשר הרים את חבילת הסם הודה בבית-משפט כי צבעה היה חום. עוד טען המבקש כי בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה בעת קביעת העונש הראוי לו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, המצדיקה דיון בגלגול שלישי, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (להלן: הלכת חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו לא.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ורע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). נסיבות המקרה הנדון אינן כאלו הנמנות על נסיבות ממין האמור.

דין הבקשה להידחות גם לגוף הענין. בית-משפט השלום התייחס ישירות לענין הבדלי הגרסאות בין שני השוטרים שראו את החפץ, וקבע כי אין בהבדל זה כדי לעורר ספק באשר להרשעתו של המבקש מקום ששני השוטרים העידו כי ראו שקית ניילון שקופה שנתפסה בשטח ואשר הכילה חומר החשוד כסם. מקובלת עלי עד למאוד התרשמותה של שופטת הערכאה הראשונה לפיה הסם הוצג בבית המשפט וצבעו אכן חום בהיר, וכאשר חומר כזה נמצא בתוך שקית שקופה הוא יכול להיראות מרחוק כלבן כפי שראה אותו השוטר הראשון. כמו כן, אינני רואה את העונש שהושת על המבקש כעונש חמור יתר על המידה וזאת מכיוון שברשותו נתפסה כמות סם גדולה שלא לצריכה עצמית, וכאשר לנגד עיננו העובדה שהעונש המרבי אשר קבע המחוקק בגין עבירה מעין זו מגיע לעשרים שנות מאסר.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.