רע"פ 2090/11הראל ישראלי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (עפ"ג 9916-12-10 כבוד הנשיאה ד' ברלינר וכבוד השופטים ג' קרא ו מ' סוקולוב ) מיום 26.1.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 3410-08, כבוד השופטת ג' רביד ).

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה סתם. נטען כי המבקש אחז בגורנו של המתלונן תוך שהוא אוחז בידו מברג, והוא שיחרר אחיזתו רק לאחר התערבות עוברי אורח. המבקש הודה במיוחס לו וצירף תיקים נוספים בגינם הורשע בעבירות של תקיפת שוטר, הפרת הוראה חוקית והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. בית משפט השלום עשה חסד רב עם המבקש ובגזר דינו האריך את המאסרים המותנים שהיו תלויים ועומדים כנגדו והוטל עליו צו פיקוח שירות המבחן למשך 18 חודשים. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו וכעבור מספר חודשים הוא נעצר בגין מעורבותו בתיק אחר בו יוחסו לו עבירות של איומים, הסגת גבול והיזק במזיק לרכוש (ת"פ 7178-06-10, בית משפט השלום בראשון לציון, כבוד השופט א' יקואל ). בעקבות כך בחודש אוגוסט 2010 ביקש שירות המבחן להפקיע את צו המבחן שהוטל על המבקש. בית משפט השלום דן בבקשה ביום 20.10.2010 והחליט לקבלה. על כן נגזרו על המבקש 15 חודשי מאסר בפועל, וזאת תוך הפעל המאסרים המותנים שהיו תלויים ועומדים כנגדו. כן נגזר עליו מאסר מותנה ופסילת רישיון נהיגה.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וטענתו העיקרית הייתה כי לאור העיכוב בדיון בבקשת הפקעת צו המבחן הוא נפגע באופן משמעותי, שכן אם הבקשה להפקעת הצו הייתה נידונה בחודש אוגוסט 2010, וכבר אז היה מופקע הצו, אזי חלק מתקופת מעצרו בגין התיק הנוסף, הייתה נזקפת לעניין תקופת המאסר שהוטלה עליו בתיק זה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וקבע כי לא הייתה כל סיבה לקזז תקופת מעצר שאינה רלוונטית מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק דנן. עוד נקבע כי ההתחשבות בתקופת מעצרו בגין התיק הנוסף הייתה ככל הנראה בגזר הדין שניתן כנגדו בבית משפט השלום בראשון לציון, ואין סיבה שבית המשפט יתחשב פעם נוספת בתקופת מעצרו בתיק דנן. יתרה מכך, נקבע כי תקופת המאסר הכוללת שהושתה עליו נוטה עימו חסד.

מכאן הבקשה שלפניי.

המבקש טוען כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו עולה בבקשה זו סוגיה עקרונית המצריכה בירור והכרעה של בית משפט זה. לטענתו יש לקבוע האם מועד הפקעת צו מבחן הוא מועד קבלת ההחלטה בדבר ההפקעה או שמא ניתן לקבוע כי מועד ההפקעה הינו בשלב מוקדם יותר, ובדגש על מועד הגשת הבקשה להפקעה. למעשה המבקש טוען כי במקרה דנן יש לקבוע כי מועד הפקעת הצו הינו מחודש אוגוסט 2010, ומכאן שגזר דינו ייחשב החל ממועד זה, וכך למעשה הוא יוכל לקזז מתקופת מאסרו את תקופת מעצרו בתיק שנדון בבית משפט השלום בראשון לציון. עוד טוען כי אם דרך פרשנית זו לא תתקבל אזי מדובר "בחודשיים וחצי של העדר חירות שלא נזקפו כלל לזכותו". לטענתו לסוגיית מועד הפקעת הצו לא ניתן מענה בחוק או בפסיקה ולכן יש מקום לקבל את בקשתו למתן רשות ערעור.

המשיבה טוענת כי אין בבקשה זו כל עילה למתן רשות ערעור. לגופם של דברים נטען כי המחוקק כלל לא שתק בעניין הנטען, שכן אין לנו שאלה הקשורה למועד הפקעת צו המבחן אלא למועד תחילתו של גזר דין, ועל כך יש תשובה ברורה בחוק. עוד נטען כי אין כל סוגיה עקרונית במקרה דנן, אלא אך סוגיה ספציפית הנובעת מנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה ומניסיונו של המבקש להפחית את תקופת מאסרו בתיק דנן באמצעות קיזוז תקופת מעצר בתיק אחר. עוד נטען כי הלכה למעשה גם ניכוי ימי המעצר לא היה מביא במקרה הנוכחי לשינוי בתקופת המאסר הכוללת. בנוסף נטען כי ימי מעצרו בתיק שנדון בבית משפט השלום בראשון לציון, הובאו בחשבון שם, ואין מקום לזקוף אותם לזכותו במקרה דנן. אשר על כן, מבקשת המשיבה כי נדחה בקשה זו שאינה מעוררת כל סוגיה כללית, בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש רוצה לשוות לבקשה זו אופי עקרוני, אולם המציאות העובדתית הינה ברורה ופשוטה ביותר. המבקש מנסה, בכל דרך ובאמצעות טענות שונות, לקזז את ימי מעצרו בתיק שנדון בבית משפט השלום בראשון לציון מתקופת מאסרו בתיק דנן. בכל הקשור לטענה "העקרונית" שהועלתה על ידו, יש לציין כי הלכה למעשה השאלה כלל אינה מועד הפקעת צו המבחן, שכן עצם הפקעת הצו אינה מטילה באופן אוטומטי וגורף עונש בשל העבירה המקורית במקום צו המבחן (ראו סעיף 20 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969). השאלה למעשה קשורה לחישוב תקופת המאסר, שהוא העונש אשר נגזר על המבקש, לאחר שניתנה החלטה על הפקעת צו המבחן. מכאן שביטול צו המבחן לחוד וגזר הדין לחוד. בכל הקשור לגזר הדין, צודקת המשיבה כי חלות עליו ההוראות הרלוונטיות כמו לכל גזר דין. בכל הקשור לחישוב תקופת מאסר קובע סעיף 43 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 כי מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. מכאן שלא עולה במקרה דנן כל סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.