רע"פ 2094/08 אהרון עמרם נ. ביהמ"ש המחוזי מרכז

בית-משפט השלום בכפר-סבא הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של התפרצות לבית מגורים, ניסיון התפרצות, גניבה והיזק בזדון, עבירות לפי סעיפים 406(ב), 384, 452 בשילוב עם סעיפים 29 ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בטרם נשמעו הטיעונים לעונש, עתרה באת-כוחו של המבקש כי מרשה – שהיה נתון במעצר בית אותה עת – ישהה באישפוזית לצורך גמילה מסמים. באת-כח המשיבה נתנה את

הסכמתה לכך, אולם הצהירה בלשון מפורשת כי בכוונתה לעתור למאסר בפועל (ראו עמ' 42 לפרוטוקול הדיון). בהמשך, הורה בית-המשפט על העברתו של המבקש לקהילה טיפולית.

משביקש בית-המשפט לקיים את הדיון בשאלת העונש, הגישה ההגנה בקשות דחייה אחדות בנימוק שיש לאפשר למבקש לסיים את התהליך הטיפולי בו החל. בית-המשפט לא נעתר לכך, ובסופו של יום נגזרו למבקש שמונה חודשי מאסר ועשרה חודשים מאסר על תנאי. כמו כן, הופעלו, במצטבר, מאסרים על תנאי שעמדו נגד המבקש, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת עתה על 26 חודשים.

משנדחה ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי מרכז, הוגשה הבקשה שבפני, במסגרתה שב המבקש על טענות אשר נדונו ונדחו על-ידי ערכאות קמא. נטען, כי המבקש הסתמך על הסכמת המשיבה כי ישולב בתהליך גמילה מסמים, וכי הפסקתו של טיפול זה לאחר מספר חודשים "עולה כדי פגיעה באמינות המערכת והחלטותיה השיפוטיות".

טענה זו תמוהה בעיניי וטוב היה לה לולא נטענה, הואיל והפניית המבקש לקהילה טיפולית לא נועדה אלא לבוא במקום מעצר הבית בו היה נתון (ראו החלטת בית משפט השלום מיום 4.7.07). גם הניסיון לטעון עתה, כי ההסכמה לשלוח את המבקש לגמילה הייתה חלק מהסדר הטיעון אותו גיבשו הצדדים, אינו יכול להתקבל נוכח הצהרת המשיבה בפני בית-משפט השלום, אשר קדמה להודאת המבקש בעובדות, לאמור: " העמדה שלנו היא בסופו של דבר להפעיל את המאסרים ולהטיל עליו מאסר בפועל ". כך או כך, בקשה זו אינה מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינו של המבקש, ואין לה דבר וחצי דבר עם מעמדם של הסדרי הטיעון, חשיבותו של אינטרס ההסתמכות, ודוקטרינת ההבטחה השלטונית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.