רע"פ 2100/08 אהרון אדרת נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בבאר-שבע (פ 6406/00) בגין עבירה של ביצוע עבודות והקמת מבנים הטעונים היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק ); ועבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145, 204ב ו-208 לחוק התכנון והבניה.

על פי המתואר בכתב האישום, המבקש היה הבעלים, המחזיק, המשתמש ומבצע העבודה בקרקע חקלאית הידועה כחלקה א' במשק מס' 53 בגוש 2544 במושב אורות (להלן: המקרקעין ). בבדיקה שנערכה במקרקעין ביום 5.6.2000 על די פקח היחידה לפיקוח על הבניה נמצא כי, במועדים לא ידועים לאחר 1.1.1997, ביצע המבקש בעצמו או באמצעות אחרים עבודות בניה של סככת איסכורית בשטח של 324 מ"ר, ובלי שניתן לו היתר לכך. עוד נטען כי על המקרקעין בנויים בנוסף עוד שני מבנים שנועדו לשימוש חקלאי, האחד סככה ישנה בשטח של כ-636 מ"ר, והשני מבנה בלוקים בשטח של 168 מ"ר. לבסוף נטען שהמבקש משתמש בסככות ובמבנה הבלוקים או מרשה לאחרים להשתמש בהם כחנות ומחסני אחסון של מוצרי פלסטיק ונייר, שימוש שהוא חורג וטעון היתר.

ביום 2.7.2001, בטרם נדון כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בבאר-שבע בקשה במעמד צד אחד למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה (ב"ש 4881/01) ובית המשפט נעתר לה.

ביום 1.10.2002 התקיים דיון במעמד הצדדים כשבמסגרתו ביקש בא כוח המבקש להעלות טענות מקדמיות, בין היתר, לעניין סמכותה של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז דרום (להלן: המשיבה ) כמו גם לסמכותו של תובע המשיבה להגיש כתב אישום בתיק זה.

ביום 24.3.2003 ניתנה החלטת בית משפט השלום לפיה דין כתב האישום להימחק. בית משפט השלום קבע כי אין למשיבה סמכות לפתוח בהליך לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה כל עוד לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיפים 27 ו-28 לחוק. כמו כן נקבע כי במכתב ההסמכה בו החזיק התובע מטעם הוועדה המחוזית נעדרת הסמכה מפורשת מכוח הוראות סעיף 258 לחוק לפתוח בהליכים לפי פרק י' לחוק.

על החלטתו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 7150/03). יוער כי הדיון בערעור אוחד עם ערעור נוסף שהעלה שאלה זהה.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא (כתוארו דאז) י' פלפל והשופטים נ' הנדל ו ר' יפה-כ"ץ ) קיבל בפסק דינו מיום 1.9.2003 את ערעור המבקש בקובעו כי סעיף 258 לחוק אינו קובע סמכות בלעדית להגשת הליכים על פי החוק לנציגי הוועדה המקומית וכי קיימת סמכות תביעה מקבילה ועצמאית על פי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בפני בית משפט זה (רע"פ 9321/03).

בית משפט זה (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה , א' א' לוי

ו מ' נאור ) הורה על מחיקת הבקשות בכפוף להסכמת הצדדים כי כתב האישום ייבחן על ידי בא כוח היועץ המשפטי לממשלה מבחינת התאמתו להנחיות הפנימיות של משרד המשפטים המסדירות את הנוהל באשר ליחס והתיאום הנדרש בין היועץ המשפטי לבין הוועדות המקומיות לצורך הפעלת סמכות התביעה הפלילית המצויה בידיהם במקביל (להלן: ההסכמה לבחינה מחודשת ). על אף ההסכמה הזו, בית המשפט ראה לנכון להבהיר כי סמכותה של הוועדה המקומית ונציגיה לנהל תביעות פליליות בענייני תכנון ובניה הינה סמכות מקבילה לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו ואין היא באה במקומה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נוכח קיומה של סמכות תביעה פלילית מקבילה נדרש תיאום בין הסמכויות של התובעים וכי ההסדר נקבע בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, הנחיה מספר 8.1101.

ביום 18.5.2005 הודיע בא כוח היועץ המשפטי לממשלה כי הפיקוח המחוזי החליט, לאחר בחינת כתב המקרה ולאור ההסכמה על בחינה מחדש, על הגשת כתב אישום כנגד המבקש.

ביום 21.1.2007 הרשיע בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' שפסר ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי לא הוכח שהוא ביצע את העבירות המיוחסות לו, וקבע כי משהוכח שהמבנים מצויים במשקו והוא לא עשה שימוש בזכותו להוכיח קיומה של הגנה המוקנית לו מכוח סעיף 208(ב) לחוק, קמה לו אחריות מכוח סעיף 208(א). בנוסף, בית המשפט דחה את הטענה בדבר קיומה של הגנה מן הצדק.

ביום 16.102007 גזר בית משפט השלום על המבקש קנס בסך 250,000 ש"ח או 225 ימי מאסר תמורתו וחתימה על התחייבות בסך 100,000 ש"ח למשך שנה, כי יימנע מביצוע עבירה על הוראות סעיפים 145, 204, 208 ו- 210 לחוק התכנון והבניה. כמו כן, הורה בית המשפט על הפסקת השימוש המסחרי במבנים ועל הריסת המבנים בתוך 6 חודשים ככל שלא יהיה בידי המבקש היתר כדין לגביהם.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 4545/07).

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל ) דחה בפסק דינו מיום 20.1.2008 את ערעורו של המבקש בקובעו כי לא היה פגם בייצוג המדינה על ידי תובע המשיבה ולא הייתה כל חריגה מסמכות במישור זה, וכי הטענה בדבר חריגת הקנס שהוטל על המבקש מרף הענישה המקובל היא טענה בעלמא ועל כן יש לדחותה על הסף.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש שלוש טענות מרכזיות. האחת, כי המשיבה הפרה הבטחה שלטונית משום שלא עמדה בהסכמה לבחינה מחודשת, לפיה, לדידו של המבקש, אמור היה הטיפול בתיק לעבור לוועדה המקומית ולא לוועדה המחוזית וכי הפרה זו החמירה במצבו של המבקש ביחס לאחרים שעניינם כן טופל בפני הוועדה המקומית. שנית, כי נשללה זכות הטיעון שלו לאור זה שבית המשפט המחוזי לא דן בכל הטענות שהועלו על ידו במסגרת הודעת הערעור אותה הגיש. שלישית, כי גובה הקנס שהוטל עליו בגין העבירות בהן הורשע חורג מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות.

מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן מהטעם כי בנסיבות המקרה לא הייתה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה שמצדיקה מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, לאור העובדה כי לאחר בדיקה נמסרה הודעה בכתב מצד בא כוח היועץ המשפטי לממשלה על הכוונה להגיש כתב אישום ועל כן מילאה המשיבה את שהוטל עליה לאור ההסכמה לבחינה מחודשת, ולאור העובדה כי בית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי הוא מאמץ את קביעות בית משפט השלום בכול הנוגע לטענות שהעלה המבקש ואשר בית המשפט המחוזי בחר שלא לדון בהן.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני הערכאות השונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כפי שעולה מתוכן ההסכמה לבחינה מחודשת, התובע מטעם היועץ המשפטי אמור היה לבחון את כתב האישום שהוגש כנגד המבקש והתאמתו להנחיות הפנימיות. ואכן, בחינה זו נערכה, כעולה מהודעת התובע מטעם היועץ המשפטי לממשלה מיום 18.5.2005. עצם העובדה שההחלטה הסופית הייתה להגיש כתב אישום על ידי הוועדה המחוזית בעניינו של המבקש אינה מהווה הפרת הבטחה שלטונית.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.