רע"פ 211/02 מזרחי אליהו נ. מדינת ישראל

המבקש נתפס כשהוא נוהג במהירות של 146 קמ"ש, בכביש בו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש. רשיונו נשלל איפוא בפסילה מנהלית למשך 30 יום. דא עקא, שבתקופת הפסילה נתפס הוא בשנית, כאשר הוא נוהג. הוא הורשע איפוא בבית-המשפט לתעבורה בפתח-תקוה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, והושת עליו עונש של פסילת רשיון הנהיגה למשך 14 חודשים, וכן קנס בסך 1000 שקלים, ומאסר על תנאי של 7 חודשים לתקופה של 3 שנים. כן נקבע, כי היות שהיה עצור עד תום ההליכים, מניינם של ימי הפסילה יחל מיום שחרורו מן המעצר.

המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי, בגדרו טען כי מן הדין היה למנות את תקופת הפסילה החל ממועד מעצרו. בכך הסתמך הוא על סעיף 42(ג)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), הקובע כי בחישוב תקופת הפסילה, לא תבוא במניין התקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבעטיה נפסל. לטענתו, מכלל הן יש לשמוע לאו, במובן זה שכאשר היה הנאשם נתון במעצר שלא בגין העבירה שבעטיה נפסל רשיונו, יש למנות את תקופת הפסילה החל מתחילת תקופת המעצר.

ערעורו בבית-המשפט המחוזי נדחה. בפסק-הדין נקבע, כי הכללים הקבועים בפקודת התעבורה אינם שוללים את שיקול-הדעת של בית-המשפט באשר למועד תחילת ריצוי עונש הפסילה. מכאן הבקשה שלפניי לרשות ערעור, בגדרה חזר המבקש על טענותיו בבית-המשפט המחוזי.

דינה של הבקשה להידחות. אכן, ככל שלא נאמר אחרת בהוראת חוק מפורשת, לבית-המשפט נתון שיקול-דעת בהתווית דרכי ריצוי העונש, תוך התאמתן לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המובא בפניו. במקרה זה, העונש שהושת על המבקש הולם את חומרת העבירה שביצע, ומשכך אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית איפוא.