רע"פ 2112/07 נחמיה פורטגנג נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 1570/06) בגין עבירה של התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וכן עבירה של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 25 ו-274(2) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בימים שקדמו ליום 1.2.06 נקהלו במאחז הבלתי חוקי "עמונה" כמה מאות צעירים יהודים, אשר התבצרו על גגות הבתים שבמקום ובפתחיהם. בעת הפינוי יידו המתקהלים, והמבקש בתוכם, אבנים בשוטרים ובחיילים ופרצו עימותים אלימים בין המתקהלים לשוטרים שחלקם נפגע מהאבנים שהושלכו לעברם מן ההמון וחלקם אף פונה לקבלת טיפול רפואי בבית-החולים.

ביום 19.6.06 הודיעו הצדדים לבית-משפט השלום בירושלים כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו תוקן כתב האישום והמבקש הודה בהשתתפות בהתפרעות ובניסיון לתקיפת שוטר. בגדרו של הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תעתור להרשעה ולמאסר בפועל שלא יעלה על 4 חודשים, ואילו בא-כוח המבקש יבקש להימנע מהרשעה ולהטיל על המבקש עבודות שירות לתועלת הציבור.

ביום 19.6.06 הרשיע בית-משפט השלום (כבוד הנשיא

א' כהן ) את המבקש, על-פי הודאתו בעבירות שיחוסו לו בכתב האישום המתוקן, וביום 26.10.06 גזר עליו עונש של חודשיים מאסר בניכוי הימים בהם היה עצור וכן מאסר על-תנאי של 6 חודשים והתנאי הוא שלא יעבור, תוך תקופה של שנתיים מיום שחרורו, עבירה של התפרעות או תקיפת שוטר, לרבות ניסיון, ויורשע בגינה.

יצוין כי לפני בית-משפט השלום מונח היה תסקיר של שירות המבחן אשר בו הובעה ההתרשמות כי מדובר בבחור צעיר המנהל בדרך כלל אורח חיים נורמטיבי ותקין, אשר תכנן להתגייס לצה"ל בסמוך להכנת התסקיר. לפיכך, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו בדין וזאת כדי לא לפגוע בעתידו. אשר לעונש, שירות המבחן המליץ על ביצוע צו שירות לתועלת הציבור (של"צ) בהיקף של 180 שעות.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ע' חבש והשופטים צ' זילברטל ו-י' ענבר ) דחה את הערעור בקובעו, כי לא מצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית-משפט השלום. יצוין, כי טרם מתן פסק-הדין ביקש בית המשפט המחוזי לבחון את השפעת ריצוי המאסר בפועל על המשך שירותו של המבקש. בתגובתו הרשמית של צה"ל שהתקבלה ביום 14.2.07 נאמר כי ריצוי עונש מאסר כשלעצמו אינו מביא להפסקת שירותו של חייל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו של המבקש, שכן מדובר בענישה קשה ובלתי מידתית נוכח ההשלכות שיהיה למאסר זה על עתידו לדידו. בית המשפט המחוזי טעה מקום שסרב לקבל תסקיר משלים משירות המבחן וטעתה הערכאה הדיונית בכך שהתעלמה מהמלצות תסקיר שירות המבחן להימנעות מהרשעה, כאשר כל הנסיבות הצביעו כי כך יש לנהוג. עוד ציין בא-כוח המבקש כי אין לקבל את גישתו של בית-משפט השלום, שעה שקבע כי אין הבדל מבחינת הענישה בשאלה האם מדובר בעבירה מושלמת או בעבירת ניסיון וזאת לאור האמור בסעיף 27 לחוק העונשין ולפיו "הוראה שבה נקבע לעבירה עונש חובה או שנקבע לה עונש מזערי לא תחול על ניסיון לעבור אותה".

מנגד טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, המצדיקה דיון בגלגול שלישי, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (להלן: הלכת חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו לא ומאחר שבית המשפט היושב בדין אינו כבול בהחלטותיו להמלצות שירות המבחן. זאת ועוד, עמדת המשיבה היא כי העונש שנגזר אינו חמור כלל ועיקר בנסיבות העניין וכי העונש שנגזר הוטל במסגרת הסדר הטיעון. באשר לטענתו של המבקש לפיה נפלה טעות בגזר דינו של בית-משפט השלום שעה שקבע שאין הבדל מבחינת הענישה בשאלה האם מדובר בעבירה מושלמת או בעבירת ניסיון הרי שעמדת המשיבה היא שאף אם נפלה טעות בגזר-הדין אין בכך כדי לשנות את התוצאה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. העונש שנגזר אינו חמור כלל ועיקר בנסיבות העניין. המבקש הורשע בעבירות חמורות של התפרעות והשתתף ביחד עם מאות אחרים בידוי אבנים לעבר השוטרים והתוצאה הייתה כי שוטרים רבים נפגעו מהאבנים שהושלכו לעברם וחלקם אף נשלח לקבלת טיפול רפואי בבתי-חולים. המבקש עבר עבירה ועל כן הוא צריך לשאת בעונש המתחייב מביצוע אותה עבירה. אי לכך קביעתו של בית-משפט השלום כי המבקש יורשע וכן כי ירצה עונש מאסר בפועל היא הגיונית ומידתית ואיננה נגועה בחוסר סבירות קיצוני. בית המשפט איננו מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן ולפני מתן העונש עליו לשקול שיקולים נוספים מלבד האינטרס האישי של העבריין,

כגון היבטים של שלום הציבור והצורך להגן על שלוחיו הפועלים בשם החוק. ולסיום אעיר, כי אמירתו של בית-משפט השלום ולפיה גם אם מדובר בניסיון לתקיפת שוטר אין הבדל מבחינת הענישה, אין בה כדי לשנות את תוצאות גזר-הדין בהתחשב בכך שהעונש הינו בטווח המוסכם על-פי הסדר הטיעון.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.