רע"פ 2129/09 יורם יאירי נ. מדינת ישראל

בתקופה הרלבנטית לפרשה בה עוסקת הבקשה שבפני (1994 עד 1996), שימש המבקש מרכז משק במושב נורדיה. עובר לחודש אוגוסט 1992, חפר קבלן באדמות המושב, על פי הזמנת נורדיה, בור בעל דפנות תלולים ובעומקים משתנים עד יותר מ- 15 מ' . ילדים משכונת עמליה בנתניה הסמוכה לחלקה, נהגו לשחק בשטח החפירות. כך עשה בתאריך 3.11.96 גם ישראל גולובקין ז"ל, קטין יליד חודש פברואר 1983. ישראל וחבריו החלו חופרים מערות בדפנות הבור, ולפתע התמוטטה הדופן וקברה אותו תחתיה. הקטין הובהל לבית חולים, אולם ביום 4.11.95 נקבע מותו.

בגין פרשה זו הועמדו לדין מושב נורדיה, ושלושה נאשמים נוספים, ביניהם המבקש, אשר שימשו בתפקיד של מרכז המשק מאז חפירת הבור ועד ליום קרות האסון. לכל הנאשמים יוחסה עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וביחס למבקש נטען כי רשלנותו נבעה מכך שלא נקט באמצעי זהירות סבירים למניעת כניסת אנשים, ובפרט ילדים, לשטח הבור או לכיסוי הבור כדי למנוע את התאונה. בית משפט השלום בנתניה הרשיע את כל המעורבים בפרשה, ואת המבקש דן לחמישה חודשי מאסר, ששה חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 7,500 ש"ח. ערעורים שהגישו המבקש ויתר הנאשמים לבית המשפט המחוזי, נדחו. נמצא כי מתקיימת בעניינו של המבקש חובת זהירות מושגית, הואיל ואחריות המושב משתרעת על כל המקרקעין המוחזקים על ידו, ומכוחה חלה עליו, באמצעות האורגנים שלו, החובה לדאוג כי לא יהוו מקור לסכנה מן הסוג שיצר הבור. כן נקבע, כי מתקיימת בעניינו של המבקש גם חובת זהירות קונקרטית, הואיל ומרכז משק סביר יכול היה לצפות את הסכנה הגלומה בבור, באשר מדובר במחפורת עמוקה הנמצאת בסמוך לשכונת מגורים, וככזו היא מהווה אבן שואבת לילדים. בנסיבות אלו היה מצווה המבקש לנקוט באמצעי זהירות, ועל פי ממצאו של בית משפט קמא (ראו עמ' 77) הוא לא עשה זאת, שכן לדבריו לא היה מודע כלל ועיקר לסכנה שבמחפורת, כשם שלא היה מודע לכך שמחפורת כזו הסמוכה לשכונת מגורים, עלולה להוות מקום משחק לילדים.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי לעניין אחריותו של המבקש נדרש בית המשפט לסטנדרטים של בטיחות שנקבעו בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח-1988, אף שהמבקש לא הואשם וממילא לא הורשע על

פי תקנות אלו.

אין בידי לקבל בקשה זו. שאלת אחריותו של המבקש למותו של הקטין המנוח, נבחנה על ידי הערכאה הדיונית, שבהכרעת דינה הפנתה לממצאים המתיישבים היטב עם קיום חובת הזהירות והפרתה. בהמשך, נבחנה ההרשעה לעומקה על ידי בית המשפט המחוזי, שבפסק דין מפורט ומנומק היטב לא מצא כי נפלו בה פגם או שגגה. עיינתי בפסקי הדין של ערכאות קמא, וכל שאוכל לומר הוא שבפסקי הדין אין כל חדש, באשר מדובר ביישום של הלכות הנוהגות עמנו מימים ימימה, על מסכת עובדתית קונקרטית הנובעת מנסיבות של מקרה זה. בנסיבות אלו לא מצאתי כי בידי המבקש עילה אשר תצדיק את ליבון עניינו בשלישית, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.