רע"פ 2135/11 עבד אלחילם אבו ליל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 57927-10-10, כבוד השופטים א' הלמן , ש' אטרש וע' עיילבוני ) ביום 15.2.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (ת"פ 2933-07, כבוד השופטת ל' יונג-גפר ).

המבקש הועמד לדין בגין עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם, איומים והיזק בזדון.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 26.11.2007, על רקע חשדו של המבקש בכך שאשתו (להלן: המתלוננת ) מקיימת יחסים רומנטיים עם גבר אחר, תקף אותה בביתם וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות ופצעים. כמו כן נטען כי במספר הזדמנויות נוספות תקף המבקש את המתלוננת ואיים עליה.

ביום

17.5.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש לאחר שמיעת הראיות, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בגזר הדין מיום 7.9.2010 הוטל על המבקש מאסר בפועל של 6 חודשים שירוצה בעבודות שרות, מאסר מותנה וקנס. בית משפט השלום העדיף את עדותה של המתלוננת במשטרה, בה תיארה את האירועים נשוא כתב האישום (להלן: האמרה הראשונית ), על פני עדותה בבית המשפט בה סתרה את האמרה הראשונית, זאת לפי סעיף 10 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971 ולאור חיזוקים שמצא לעדותה זו. בית המשפט קבע כי האמרה הראשונית היא שמשקפת באופן המדויק ביותר את המציאות וכי עדות המתלוננת בבית המשפט הייתה בגדר ניסיון לחלץ את המבקש מן האישום על מנת להשיב שלום בית או לחלופין נבעה מלחץ שהופעל עליה על ידי דורשי טובתו של המבקש. עוד קבע בית משפט השלום, בעקבות התרשמותו מן המבקש ומעדי ההגנה, כי גרסתו, לפיה כלל לא ביצע את המעשים בהם הואשם, איננה משכנעת ואין בה כדי לגרוע ממהימנות אמרתה הראשונית של המתלוננת.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי כאשר מרבית טענותיו הופנו כנגד הקביעות העובדתיות וכנגד העדפת האמרה הראשונית, בין היתר, בטענה שהחיזוק לה איננו מספק.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום מפורט ומנומק היטב והכרעותיו העובדתיות מבוססות. בפרט קבע, כי החיזוקים שנמצאו, כגון עדות החוקר במשטרה והתרשמות בית המשפט מעדות המבקש ומעדי ההגנה, היו מספקים כדי לבסס את ההרשעה על האמרה הראשונית.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי שגו שתי הערכאות הקודמות בקבלן את אמרתה הראשונית של המתלוננת בשל הסתירות רבות שהיא מכילה, לטענתו, וכן בשל ראיות נוספות, בראשן חזרת המתלוננת מתלונתה, מחלישה משמעותית את הגרסה שהועדפה על ידי בית המשפט. עוד טוען המבקש, כי לא הובא חיזוק מספק לביסוס ההרשעה על האמרה הראשונית במשטרה וכן כי הורשע בסעיפי אישום שכלל לא נחקר לגביהם ולא הוכחו בפני ביהמ"ש. כנגד גזר הדין לא מעלה המבקש כל טענה.

מנגד טוענת המשיבה כי אין כל הצדקה לבחינה נוספת של המקרה דנן, בערכאה שלישית, שכן הדיון בערכאות הקודמות היה מקיף ומעמיק, הראיות והטענות נותחו ונענו על ידיהן וכן הבקשה איננה מעלה כל שאלה חריגה או עקרונית המבססת עילת ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי ובתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענותיו של המבקש מופנות ברובן כלפי הכרעות עובדתיות וכלפי יישום דיני הראיות על המקרה דנן. לא מצאתי בדבריו ולו טענה עקרונית אחת שאיננה ממוקדת בנסיבותיו הספציפיות של התיק ומצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". די בטעם זה לבדו על מנת לדחות את הבקשה.

יחד עם זאת, יוער כי אף לגופו של עניין, נראה כי דין הבקשה להדחות. בחירת בית המשפט באמרה הראשונית כראיה עיקרית ומהימנה המבססת את הרשעת המבקש, נומקה היטב והובאו לה מספר חיזוקים. כבר נפסק כי העדפת אמרת חוץ ראשונית של מתלוננת על פני עדותה בבית משפט, עשויה להיות ראויה במקרים של אלימות במשפחה בהם חוזרת בה המתלוננת מתלונתה במטרה להמעיט או להכחיש את מעשי הנאשם מתוך,למשל, חשש לשלומה או לשלום ביתה (ראו ע"פ 9468/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.6.2009)).

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.