רע"פ 2147/07 אחמד עטייה נ. מדינת ישראל

1.

בעקבות הרשעתו בנהיגה במהירות מופרזת ובגרימת תאונת דרכים, פסל בית-המשפט לתעבורה בחיפה את המבקש מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך ששה חודשים. בתאריך 15.10.06 דחה אותו בית-משפט את עתירתו של המבקש, כי תקופת הפסילה תחל במועד בו הפקיד, לטענתו, תצהיר בדבר אובדן רישיון הנהיגה שלו. תצהיר זה, יוסבר, משמש תחליף להפקדת הרישיון עצמו, כנדרש בעקבות פסילה, במקרה בו אבד הרישיון. את החלטתו נימק בית-המשפט לתעבורה בכך שהתצהיר לא נערך כדין. בתאריך 5.12.06 הפקיד המבקש תצהיר מתוקן, ונקבע כי תקופת הפסילה תימנה החל ממועד זה.

2.

על החלטה זו ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו, שב וביקש כי תקופת הפסילה תחושב מן היום בו הוגש התצהיר הראשון שבו, על-פי הטענה, לא נפל כל פגם. בית-המשפט המחוזי ( כבוד השופט מ' פינקלשטיין ) דחה את הערעור, לאחר שמצא כי התצהיר הראשון לא נשא תאריך לבד מן המועד בו נחתם בפני עורך-דין; כי הופקד, ככל הנראה, בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב ולא בחיפה; וכי המבקש לא צירף אישור על הפקדתו, שעשוי היה לשמש אסמכתא בדבר מועד ההפקדה.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש כי יינתן לו לערער בשנית על החלטתו של בית-המשפט לתעבורה. בבקשה, המנוסחת בתמציתיות, טוען המבקש באמצעות בא-כוחו, עורך-הדין א' ארבל, כי התצהיר הראשון קביל וכי למבקש לא ניתן יומו בבית-המשפט המחוזי, באשר הוא לא הוזמן להשמיע טענותיו בפניו על-פה.

4.

לא אוכל להיעתר לבקשה, באשר אין היא עומדת בדרישות ההלכה הפסוקה לענין מתן רשות ערעור, והכוונה היא לכך שאין היא מעלה שאלה כללית, החורגת מענינו המסוים של המבקש ומצדיקה לפיכך בירור נוסף בבית-משפט זה. אוסיף, וזאת מעבר לדרוש, כי התצהיר שהוגש בראשונה נבחן בידי שתי ערכאות, ושתיהן מצאו כי לא היה ערוך כדין, לאמור – כי קיים ספק אם אכן הוגש במועד הנטען. בנסיבות אלו מצפה הייתי כי המבקש לא יסתפק בהעלאתן של טענות בעלמא באשר לקבילות התצהיר, אלא יציג ראיות שבכוחן לתמוך בגרסתו, ובפרט את האישור הנמסר למפקידו של תצהיר בעת ההפקדה. זאת לא עשה המבקש, לא בכתב הערעור ואף לא בבקשה שבפני.

מסקנתי היא, אפוא, כי דין הבקשה להידחות, וכך אני עושה.