רע"פ 2153/07 סלאח עיאדה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בעכו (ת.פ. 1281/06) בגין עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק; עבירה של הסגת גבול פלילית, לפי סעיף 447(א) לחוק; וכן עבירה של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 29.1.06 המבקש תקף את אחמד ראבח (להלן: המתלונן) בבית קפה בדיר חנא וכן איים בפגיעה ברכוש של אדם בשם עימאד אשקר (להלן: אשקר) בכך שאמר לו: "אני אשרוף לך את העסק". ביום 30.1.06 איים המבקש על אשקר בכך שהתקשר אליו וניסה לשכנעו שלא להגיש תלונה בגין האמור לעיל. משלא הסכים אשקר שלא להגיש תלונה איים עליו בכך שאמר לו: "תדע לך שכפר דיר חנא קרוב מאוד לכפר עראבה".

בית-משפט השלום בעכו (כבוד השופט ו' חאמד) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, ובמסגרת הסדר טיעון בגין עבירות של סיוע לתקיפה והסגת גבול פלילית. ביום 7.4.06 גזר עליו בית-משפט השלום עונש של מאסר בפועל לתקופה של 30 ימים וכן שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע ויורשע בגינה. בגזר-דינו, התייחס בית-המשפט לחומרת העבירות אותן ביצע המבקש ולעברו הפלילי. כמו-כן הורה בית-המשפט לממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) להכין חוות דעת בעניינו של המבקש. ביום 10.7.06 קבע בית-המשפט, כי המאסר ירוצה בפועל ולא בדרך של עבודות שירות וזאת לאור המלצתו השלילית של הממונה. בהמלצתו, ציין הממונה כי המבקש ריצה בעברו עבודות שירות באופן שאינו משביע רצון וכן כי בבדיקה שנערכה לו נמצאו שרידי סם.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר, סגן הנשיא י' גריל והשופטת ב' בר-זיו) דחה את הערעור. בית-המשפט התייחס לחוות הדעת השלילית שהגיש הממונה, לחומרת המעשים המיוחסים למבקש וכן לעברו הפלילי הכבד וקבע, כי בית-משפט השלום הקל עם המערער בגזרו עליו חודש מאסר בלבד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי העונש שהושת עליו הינו עונש חמור וכי הסדר הטיעון הושג שלא כדין היות וסניגורו לא נתן לה את הסכמתו. בנוסף, טוען המבקש כי לא השתמש מימיו בסמים ולכן שגה הממונה בקובעו כי נמצאו בבדיקה שנערכה לו שרידי סם ולכן יש לאפשר לו לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות. לבסוף, טוען המבקש כי בית-משפט השלום לא התחשב בנסיבותיו האישיות וכי עונש המאסר שהוטל עליו חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי-הדין של הערכאות הקודמות הגעתי למסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. המבקש נתן את הסכמתו להסדר הטיעון, אשר לפיו נמחקו מספר עבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המקורי, ואף לא ערער על הרשעתו בפני בית-המשפט המחוזי ולכן לא מצאתי מקום לקבל את טענותיו בעניין הרשעתו. אף טענותיו של המבקש בעניין גזר-הדין שהוטל עליו דינן להדחות. המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים המעידים על התנהגות של פתרון סכסוכים בדרכים אלימות. לאור זאת ולאור עברו הפלילי של העורר, אינני סבור כי העונש שהוטל עליו הינו עונש חמור המצדיק התערבות בגזר-הדין. לעניין החלטתו של בית-המשפט כי המבקש ירצה את עונשו בדרך של מאסר בפועל אציין, כי הממונה על עבודות השירות הוא המופקד על הגשת חוות דעת הבוחנות את התאמתם של נאשמים לביצוע עבודות שירות. מאחר והממונה החליט שהעורר אינו מתאים לביצוע עבודות שירות לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט השלום לעניין זה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לאור האמור לעיל, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.