פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2156/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יצחק אברהם כהן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי מרכז בע"פ 2137-11-07 מיום 5.2.08, שניתן על-ידי כבוד
סגן-הנשיא א' טל והשופטים מ' פינקלשטיין וא' יעקב
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
בית-משפט השלום ברחובות הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של תקיפה חבלנית ומעשה מגונה בפומבי שביצע כלפי ובנוכחות קטינה ונדון לשנת מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין.
על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז. בערעורו טען המבקש טענות הנוגעות לקביעות של בית-משפט השלום, המבוססות על מהימנות שייחס למתלוננת ולאביה ועל חוסר המהימנות שייחס למבקש.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא א' טל והשופטים מ' פינקלשטיין וא' יעקב) דחה, ביום 5.2.08, את הערעור על הכרעת הדין וקיבל את הערעור על גזר-הדין במובן זה, שעונש המאסר בפועל של שנה קוצר לעונש מאסר בפועל של 6 חודשים, מהם ינוכו 42 ימי מאסר שהמבקש כבר ריצה וכן 4 ימי מעצר ובסך-הכל 46 יום. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מאחר ואין למבקש עבר פלילי מהזמן האחרון יחסית, יש מקום להקל בעונש המאסר שהוטל עליו.
אשר לערעור על הכרעת הדין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא מצא כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום, המבוססות על אמון בית-המשפט לעדים שהופיעו בפניו מטעם המשיבה ולחוסר האמון שנתן בגרסתו של המבקש מנימוקים מוצדקים.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי הן על עצם הרשעתו והן על חומרת העונש.
החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
בבקשתו מעלה המבקש טענות שונות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום ועל מידת האמון שנתן בית-המשפט לעדים כאלה ואחרים.
טענות אלה דינן להידחות.
כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 2.6.04); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).
בענייננו, בית-משפט השלום שמע את העדים, בחן את מהימנותם, התרשם מהופעתם בפניו וקבע, כי יש להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
אשר לעונש – המבקש מבקש, כאמור, להפחית את העונש שהוטל עליו.
הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.
המבקש הורשע בעבירות של תקיפה חבלנית ומעשה מגונה בפומבי שביצע כלפי ובנוכחות קטינה. נוכח העובדה, כי למבקש אין עבר פלילי מהזמן האחרון יחסית, מצא לנכון בית-המשפט המחוזי להקל בעונש המאסר שהוטל עליו ולקצרו לעונש מאסר בפועל של 6 חודשים בלבד. נראה, כי נסיבותיו האישיות של המבקש נשקלו על-ידי בית-המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום להתערבות נוספת של בית-משפט זה בעונשו של המבקש.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ז באדר ב' התשס"ח (3.4.08).
ש ו פ ט