רע"פ 2161/05 ישראל פרנג'י נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים מ' נאמן , ר' ג'רג'ורה , ור' שפירא ) מיום 3.2.05, אשר קיבל את ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא

ח' שילוני ) מיום 12.10.04.

המבקש הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו, בעבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, קבלת נכסים שהושגו בעוון, שימוש במסמך מזויף והונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות. בגין עבירות אלו, גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של 9 חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל עונש של 8 חודשי מאסר על-תנאי. לנוכח נסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם, אשר פורטו בתסקיר שירות המבחן, הורה בית משפט השלום כי המבקש ירצה את עונשי המאסר בחופף. בנוסף, הטיל בית משפט השלום על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי של 8,000 ₪.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק לאינטרס הציבורי בהרתעת עבריינים ולעובדה כי בעבירות שביצע המבקש יש כדי לפגוע בחיי המסחר ובביטחון הציבור בשימוש בכרטיסי אשראי.

בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את הערעור. לאחר שעיין בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש ובמכתב מבית המעצר קישון אודות התנהגותו החיובית וכן בדו"ח עובדת סוציאלית אודות מצבה הקשה של משפחתו, קבע בית המשפט המחוזי כי לצד ההתחשבות במצבו האישי של המבקש, יש לשים את הדגש על האינטרס הציבורי בביטחון העסקאות בכרטיסי אשראי. בית המשפט המחוזי ציין כי הפעלת עונש המאסר על-תנאי בחופף לעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש מרוקנת מתוכנו את עונש המאסר על-תנאי. נוכח האמור לעיל, הורה בית המשפט המחוזי על הפעלת עונש המאסר על-תנאי באופן מצטבר לעונש המאסר בפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי למצבו האישי הקשה. בכלל זה שב המבקש ומפנה לתסקיר שירות המבחן בעניינו, אשר כלל, לדבריו, המלצה להטיל עליו מאסר קצר על מנת למנוע משבר במשפחתו, ולדו"ח העובדת הסוציאלית אודות מצבה הקשה של משפחתו, השרויה בחובות כבדים. עוד מוסיף המבקש כי הביע חרטה בגין מעשיו וכי התנהגותו בבית המעצר הייתה ללא דופי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן בבקשה שכל עניינה הוא חומרת העונש, אלא בנסיבות חריגות ביותר. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת שאלה חוקתית או משפטית מיוחדת, המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. טעמי בית המשפט קמא, אשר הביא בחשבון גם את מצבו האישי של המבקש, מבוססים היטב.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.