רע"פ 2164/07 יואל לוי נ. מדינת ישראל

1.

בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום ברמלה נטען, כי ביום 28.11.02 הציג המבקש בפני ביקורת הגבולות דרכון אותו זייף על-ידי כך שהוציא ממנו את התמונה שהיתה בו ושהיתה שייכת לאדם אחר, ושם תחתיה את תמונתו שלו. מעשה זה, כך נטען, עשה המבקש כדי לצאת את גבולות המדינה, על אף צו עיכוב יציאה מן הארץ שהיה תלוי ועומד נגדו. במסגרת הסדר דיוני, הודה המבקש בעובדות שיוחסו לו, והופנה לשירות המבחן מבלי שנקבע כל הסדר לעניין העונש. בעקבות הודאתו, הורשע המבקש בעבירות של זיוף דרכון, שימוש במסמך מזויף והתחזות לאחר, לפי סעיף 8 לחוק הדרכונים, התשי"ב-1952, וסעיפים 420 ו-441 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.בבואו לגזור את עונשו של המבקש, הבהיר בית-המשפט כי חרף נסיבות חייו הקשות של המבקש וחלוף הזמן מאז ביצוען של העבירות, אין מקום לאמץ את עמדתם של התביעה ושירות המבחן, שביקשו להאריך את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו אותה שעה. בית-המשפט הדגיש, כי לחובת המבקש עומד מספר רב של הרשעות קודמות, ובהן גם הרשעה בגין עבירה זהה לזו בה חטא הפעם. בית-המשפט הוסיף, כי העונשים שהוטלו על המבקש עד כה, כמו גם הידיעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, לא הרתיעו אותו מלשוב ולחטוא. לפיכך, עונשו של המבקש נגזר לשישה חודשי מאסר ו-16 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, הפעיל בית-המשפט, בחופף, עונש מאסר מותנה בן 16 חודשים שעמד נגד המבקש בגין הרשעה קודמת.

3.המבקש, שלא השלים עם גזר-הדין, הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. טענתו העיקרית היתה כי לאור הסדר הטיעון שנכרת בין הצדדים, מן הראוי היה שבית-משפט השלום יאמץ את המלצת שירות המבחן, ויימנע מהטלתו של עונש מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי בין הצדדים לא נכרת כל הסדר טיעון. בית-המשפט הוסיף, כי עיון בפרוטוקול הדיון של בית-משפט השלום, מעלה כי התביעה לא התחייבה כלל לקבל את עמדת שירות המבחן, אלא רק הצהירה שתשקול את עמדתה העונשית לאחר קבלת תסקיר המבחן. לבסוף, ציין בית-המשפט המחוזי כי נחה דעתו שבהכרעתה שקלה הערכאה הדיונית את כל השיקולים הראויים, קרי, נסיבותיו האישיות של המבקש, מחד גיסא, וחומרת מעשיו והצורך להרתיעו מלשוב ולחטוא, מאידך גיסא.

4.המבקש מיאן גם הפעם להשלים עם פסק-הדין, והגיש את הבקשה שבפני, בה הוא שב ומעלה את אותן הטענות ששימשו אותו בערעורו בפני בית-המשפט המחוזי. ראשית, טוען הוא, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו כי כלל לא נכרת הסדר טיעון בין הצדדים. להשקפתו, התביעה אמנם לא הבהירה את עמדתה העונשית כבר בשלב הראשוני, אך היא התחייבה לבחון ב"נפש חפצה ובהגינות" את עמדתה לאחר קבלת תסקיר המבחן. לדידו, יש לראות גם בהסדר המותיר לצדדים מרווח שיקול-דעת, הסדר טיעון לכל דבר. לטענת המבקש, סטייה מהסדר שכזה, כפי שהתרחשה בעניינו, מהווה פגיעה לא ראויה באינטרס ההסתמכות והציפייה שלו. לחילופין, טוען המבקש כי אף אם נאמר שלא גובש הסדר טיעון בין הצדדים, מן הראוי היה שבית-המשפט יזהיר את הצדדים מפורשות, כי אין הוא כפוף להסדר, או למצער כי בדעתו לחרוג מבקשת התביעה שלא להטיל על המבקש עונש מאסר. לבסוף, מציין המבקש כי עמדתה העונשית של התביעה לא היתה חריגה ויוצאת דופן באופן שתצדיק סטייה של בית המשפט ממנה.

5.דין הבקשה להידחות. בקשה זו אינה אלא ניסיון להעמיד את העונש שהושת על המבקש לבחינה בפני ערכאת נוספת, והרי ההלכה הנוהגת היא כי לעניין העונש "מספיקות שתי ערכאות די והותר" (בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 5308/01 מאחמיד נ' מדינת ישראל , לא פורסם). כך או כך, עיינתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי שגה במסקנתו לפיה במקרה דנן לא נכרת כל הסדר טיעון. יתרה מכך, אף אם נאמר שאכן נכרת הסדר טיעון בין הצדדים, הלכה היא כי למרות שהסדר שכזה מהווה שיקול מרכזי בגזר-הדין, הוא אינו מהווה שיקול בלעדי, ושומה על בית-המשפט לשקול בעצמו את השיקולים הראויים לעונש, ולבחון אם העונש המוצע משקף איזון ביניהם (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1), 577). נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש וחומרתן של העבירות אותן ביצע, סבר בית-משפט קמא כי אין לקבל את עמדתה של המשיבה, ואינני סבור כי שגה בכך.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של גזר-הדין.