רע"פ 2182/12 אברהם ביאזי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.2.2012 בע"פ 29665-12-11 (השופטים א' אפעל-גבאי, א' פרקש, ר' כרמל), אשר במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים ב-ת"פ 1229-09 מיום 27.11.2011 (השופטת רבקה פרידמן-פלדמן), לפיו הורשע המבקש בשתי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

רקע

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו שתי עבירות של איומים שהפנה כלפי קבלן הוצאה לפועל, אשר פינה את דירת אבי המבקש, וכלפי כונס הנכסים של הדירה (להלן: המתלוננים ). לפי המתואר בכתב האישום, המבקש הפנה כלפי המתלוננים איומים חמורים שכללו איומים בפגיעה פיזית כלפיהם וכלפי בני משפחותיהם. בדיון שהתנהל בבית המשפט השלום, כפר המבקש באישומים נגדו וטען כי מדובר בעלילה שרקחו נגדו המתלוננים.

2.

בית המשפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות מושא כתב האישום. בית המשפט קבע כי לאחר ששמע את עדויות הצדדים, עדיפות בעיניו עדויות המתלוננים על פני עדותו של המבקש. בית המשפט דחה את טענות נוספות שהעלה המבקש להגנתו. כך למשל, נדחתה טענת הגנה מן הצדק שהעלה המבקש בשל עינוי דין שנגרם לו, לכאורה, כתוצאה מהתנהלות התביעה. בגזר הדין השית בית המשפט השלום על המקש עונש מאסר מותנה של 30 יום.

3.

על הכרעת דינו של בית המשפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. עיקר טענותיו של המבקש הופנו נגד הקביעות העובדתיות של בית המשפט השלום, לפיהן נקבע כי גרסאות המתלוננים סבירות מזו של המבקש. בערעורו טען המבקש כי בית המשפט התעלם מקשיים ממשיים בעדויות המתלוננים, שהיו אמורות להוביל לזיכויו.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי בית המשפט השלום התייחס בצורה מפורטת לגרסתו של המבקש, אך לא נתן בה אמון. נקבע כי בפני בית המשפט השלום היו ממצאים מספיקים כדי בהיעדרו של ספק סביר בדבר ביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום על יד המבקש.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערער דנא. בבקשתו טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בדחיית הערעור. עיקר בקשתו של המבקש נסמכת על הנימוקים שצוינו בכתב הערעור לפיהם לא היה מקום להעדיף את עדויות המתלוננים על פני עדותו שלו. לטענת המבקש, הסיבה היחידה להעדפת גרסת המתלוננים על פני גרסתו, הייתה הנחתו של בית המשפט השלום כי סביר יותר כי החייב העני עבר על החוק, מאשר שהגובה העשיר טפל עליו אשמת שווא. בשל כך, המבקש טוען כי יש ליתן לו רשות לערעור זאת מכיוון שמקרהו מעלה שאלה מוסרית וחברתית חמורה.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות.

6.

מקרה זה אינו נכלל באותם המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". למבקש היה את יומו בבית המשפט וטענותיו זכו לאוזן קשבת מאת שתי הערכאות קמא. אין ממש בטענתו של המבקש כי לא נמצאה בעדותו דופי. בית המשפט השלום השווה בין גרסאות המתלוננים לגרסת המבקש, והעדיף את גרסתם של הראשונים. טענותיו של המבקש נבחנו גם על ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט השלום. בניגוד לטענת המבקש, התוצאה שאליה הגיעו הערכאות הקודמות אינה מעלה שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור.

7.

בבקשת רשות הערעור שלפני חוזר המבקש, באופן כמעט זהה, על נימוקיו בערעור, שכאמור לעיל נגעו בעיקר לקביעות המהימנות שקבע בית המשפט השלום. לא מצאתי בפסקי הדין של ערכאות הערעור כל רמז להעדפת גרסת "העשירים" על פני גרסת "העני". התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות הקודמות התבססה על קביעות המהימנות של העדים שנשמעו בבית משפט השלום, תוך בחינה עניינית של טענות שני הצדדים. כפי שכבר נפסק בעבר, בית משפט זה לא ייתן רשות ערעור מקום שהטעם היחיד לבקשתה נוגע לקביעות המהימנות של הערכאות הקודמות, אלא במקרים חריגים ונדירים. (לעניין זה ראו והשוו: רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, פסקה 4 להחלטתו של השופט טירקל (2003); רע"פ 9761/04 וובר נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 28.12.2004)).

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית.