רע"פ 2189/07 אברהם סלמה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בצפת (ת.פ. 1211/06) בגין מספר עבירות של פריצה לבנין שאיננו דירת מגורים או לדירת מגורים וגניבה. כתב האישום, הכולל שישה אישומים, מתאר מקרי פריצה וגניבה אותם ביצע המבקש בין החודשים יוני ויולי 2005. בנוסף, הועמד המבקש לדין בגין כתב אישום נוסף (ת.פ. 1203/06) אשר ייחס לו עבירה נוספת של התפרצות לדירת מגורים וגניבה.

בית-משפט השלום (כבוד השופט ב' פיילס ) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו, על-פי הודאתו, וביום 14.9.06 גזר עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה של התפרצות וכן 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי שלא יעבור עבירה מסוג גניבה. בגזר-דינו, התייחס בית המשפט, בין היתר, אל נסיבותיו האישיות של המבקש ומצבו הבריאותי, אל עברו הפלילי, אל חומרת העבירות בהן הורשע וכן ואל תסקיר המבחן שהוגש בעניינו אשר בו לא נכללה המלצה לשלבו במסגרת טיפולית.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים ז' הווארי, ג' לוי וא' הלמן ) דחה את הערעור בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט השלום אשר איזן כראוי בין השיקולים השונים. כן ציין בית המשפט המחוזי את העובדה שמדובר בעבירות חמורות אשר מהוות מכת מדינה וכי לאור התסקיר ניתן לומר כי המבקש אינו לוקח אחריות על מעשיו אלא ביקש להטיל את האחריות על שותפו לביצוע העבירות.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי יש להקל בעונשו לאור נסיבותיו האישיות, חלקו המזערי בביצוע העבירות וכן העובדה שהודה ובכך חסך זמן שיפוטי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ואינה מציגה עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצא אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. העונש שהוטל על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, ונסיבותיו האישיות נלקחו בחשבון על-ידי הערכאות הקודמות. כמו-כן, טענתו של המבקש, לפיה חלקו בביצוע העבירות היה מזערי לעומת שותפו, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי היות ולא הוכחה. לאור נסיבות אלו ולאור עברו הפלילי של המבקש וחומרת העבירות בהן הורשע לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הבקשה להדחות.