רע"פ 22/14 עבד אל עזיז חסונה נ. מדינת ישראל

לפניי שתי בקשות רשות ערעור, אשר הוגשו במאוחד, וזאת משום ששני ערעוריו השונים של המבקש, נידונו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יחדיו. מעבר לזהותו של המבקש, חולקות הבקשות תכונה משותפת נוספת, באשר שתיהן לא עומדות באמות המידה שנקבעו לקבלת רשות ערעור בפני בית משפט זה. שתי הבקשות אינן מעוררות כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, באופן המצדיק מתן רשות ערעור. כמו-כן, סבורני כי בשני המקרים, לא נגרמו למבקש עיוות דין או אי צדק כלשהו. מטעם זה בלבד דין הבקשות להידחות.

הבקשה הראשונה מכוונת כנגד החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 7456/07) שלא לאשר למבקש לחזור בו מהודאתו. ביתר פירוט טוען המבקש, כי בשל העובדה שהבקשה לחזור בו מהודאתו, הוגשה עוד טרם שניתן גזר הדין בעניינו, היה על בית המשפט להפעיל בעניינו מבחן מקל, כפי שנקבע בע"פ 3754/13 סמאחת נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 798 (1991), ולאשר את בקשתו.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בנושא זה, בציינו כי אין כל ממש בערעור שכן המבקש היה שותף אקטיבי ופעיל לכל המהלכים שהובילו להסדר הטיעון בעניינו.

ההלכה בנוגע לפרשנותו של סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן: חסד"פ ), במסגרתו עוגנה אפשרותו של נאשם לחזור בו מהודאתו – ידועה ומבוססת, והדברים נכונים גם לגבי שאלת החזרה מהודיה עובר למתן גזר הדין (לסקירה מפורטת בסוגיה זו, ראו החלטתי ברע"פ 7964/13 רובינשטיין נ' מדינת ישראל (31.12.2013), פסקה 8). הבקשה שלפניי מפרטת את השתלשלות האירועים בפרשה, והיא חוזרת על טענות " ערעוריות ", המתייחסות להחלטתו של בית משפט השלום, שלא להתיר למבקש לחזור מהודאתו. המבקש אינו מתיימר לטעון כי בקשתו בנושא זה מעלה שאלות עקרוניות או נושאים בעלי השלכה ציבורית רחבה, מעבר לשאלת אופן יישומו של סעיף 153(א) לחסד"פ, ולפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

בבקשה השניה נטען לענין " גיבוש דעה מראש על המבקש ", על-ידי בית המשפט המחוזי. במילים אחרות, המבקש גורס כי בית המשפט המחוזי הושפע מקביעותיו והכרעתו בנושא הראשון (למרות ששני הערעורים נדונו יחדיו), ומסיבה זו הוא דחה את

ערעורו על הרשעתו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש; איומים; והיזק לרכוש במזיד. ברי, כי טענה זו נוגעת לעניינו הפרטי של המבקש ולו בלבד. לפיכך, גם דינה של בקשה זו להידחות.

אף לגופם של דברים, יש לדחות את טענתו חסרת הבסיס של המבקש, לפיה נוצרה דעה קדומה נגדו, אשר הכריעה את הכף והביאה לדחיית ערעורו. שהרי, בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על ההלכה המושרשת, לפיה, ערכאת הערעור לא תיטה, ככלל, להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. כאמור, לא מצאתי כל טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעניינו של המבקש (ת"פ 53934-11-10).

לאור האמור, הנני דוחה את שתי הבקשות לרשות ערעור.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, מבוטל בזאת עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש (9 חודשי מאסר לריצוי בפועל) עליו הוריתי בהחלטתי מיום 1.1.2014.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 22.3.2014, עד לשעה 10:00, בימ"ר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון, ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים 08-9787377 או 08-9787336.