רע"פ 2202/05 אחמד שאמי נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' חוזה), בו נטען כי ביום 7.5.00 הוא ירה בכלבו של המתלונן וגרם למותו. עוד נטען, כי ביום 12.5.00 הפקיד המבקש את אקדחו בחנות נשק בכרמיאל, וביקש מהמוכר לרשום באישור שזה מסר לידיו, כי ההפקדה בוצעה על ידו כבר ביום 1.5.00. בחקירת המשטרה שנערכה בעקבות תלונתו של המתלונן, הציג המבקש את האישור הבדוי מתוך כוונה להוכיח כי ביום 7.5.00 הנשק לא היה ברשותו.

2.המבקש כפר בעובדותיו של כתב האישום, אולם בית המשפט השלום העדיף את ראיות המשיבה, והרשיעו בעבירות של יריות באזור מגורים, היזק לבעלי לחיים, ובידוי ראיות, בניגוד לסעיפים (בהתאמה) 340א, 452 ו-238 לחוק העונשין התשל"ז-1977. בעקבות כך גזר בית המשפט למבקש 22 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים בפועל והיתרה על תנאי, וכן קנס בסך 3,000 ש"ח.

את השגותיו כנגד פסק דינו של בית משפט השלום, הביא המבקש בפני בית המשפט המחוזי. הוא טען כנגד ממצאיה של הערכאה הדיונית וכנגד גזר הדין, ובאלה לא מצא בית המשפט מקום או עילה להתערב. מאידך, טענה אחרת עוררה מחלוקת בין שופטי המותב, והיא עסקה בהשקפתו של בא-כוח המבקש לפיה לא ניתן היה להרשיע את שולחו בעבירה לפי סעיף 238 לחוק העונשין, הואיל ואת האישור הבדוי הוא הציג בתחנת המשטרה, ולא בפני רשות שיפוטית. ועוד נטען, כי לכל היותר ניתן היה לייחס למבקש עבירה לפי סעיף 244 לחוק, אולם גם בה לא ניתן היה להרשיעו, ראשית, משום שיסודותיה לא הוכחו, ושנית, לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפניה, כמצוותו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. שניים משופטי המותב היו בדעה כי בהרשעת המבקש ובעונש שהושת עליו, לא נפלה שגגה, בעוד ששופט המיעוט סבר כי נכון היה להמיר את ההרשעה מעבירה לפי סעיף 238 לעבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

את הבקשה הנוכחית למתן רשות ערעור השתית בא-כוחו המלומד של המבקש על עילות אלו: השאלה בה נחלקו השופטים בבית משפט קמא, בדבר פרשנותן של העבירות לפי סעיפים 238 ו-244, עוסקת בשאלה בעלת השלכות כלליות, ועל כן ראויה היא לדיון והכרעה בפני בית משפט זה; גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבטא קפיצה משמעותית ברמת הענישה; הערכאות קמא לא נתנו את דעתן לסתירות בגרסת המתלונן.

הלכה היא כי בקשה למתן רשות ערעור בשאלות של עובדה ורמת הענישה, אינן מצדיקות, על דרך הכלל, קיומו של ערעור שני. כך הן שתי העילות האחרונות של המבקש, אולם חוששני שגם עילתו הראשונה אינה מצדיקה להושיט לו סעד. לשונן של העבירות לפי סעיפים 238 ו-244 היא ברורה, ועל כן לא סוגיה של פרשנות מעלה המבקש, אלא השגות על דרך יישומו של סעיף 238 על העובדות אשר הוכחו בעניינו. כוונת הדברים לכך, שכתב האישום אמנם ייחס למבקש את הצגתו של האישור הבדוי בעת החקירה במשטרה, אולם בסעיף 5 של כתב האישום גם נטען, כי המבקש עשה זאת " בכוונה להטעות את הרשות החוקרת בהליך שיפוטי ". אכן, הלשון בה בחר נסחו של כתב האישום מעורפלת מעט, אולם כוונתו ברורה, לאמור, הצגתו של האישור הבדוי במהלך החקירה היה מכוון בסופו של יום לשמש את המבקש בהליכים בפני רשות שיפוטית, ובכך די כדי לענות על כל רכיביה של החלופה השנייה של סעיף 238 ("המשתמש ביודעין בראיה בדויה"). כך פירש בית משפט השלום את סעיף 238, וכך נהגו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, ואינני סבור כי בפרשנות זו נפל פגם, ומכל מקום בירורה אינו מצדיק דיון בפני ערכאה נוספת.

אשר על כן, הבקשה נדחית, והמבקש יתייצב לשאת בעונשו בבית המשפט המחוזי בחיפה, ביום כ"ג באדר ב' תשס"ה (3.4.2005), עד לשעה 11:00.