רע"פ 2217/10 חיים לוי נ. מדינת ישראל

בחודש נובמבר 2000 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת השרון כתב אישום, בו יוחסה למבקש עבירה של ניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון, בניגוד לסעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים. לאחר שהצדדים הביאו ראיותיהם, קבע בית המשפט כי אשמתו של המבקש הוכחה כדבעי, ועל כן הוחלט להרשיעו בעבירה שיוחסה לו. בעקבות כך נדון המבקש לקנס, וכן נצטווה להפסיק את העיסוק באותו עסק (מסעדה) בתחילת חודש נובמבר 2005.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו, במובן זה שאף שההרשעה והעונש נותרו על כנם, הוחלט לדחות את הפסקת העיסוק עד להכרעת רשויות התכנון בתכנית מפורטת רש/1000. לימים התברר כי תכנית אחרונה זו, אליה הפנה המבקש כתכנית שעשויה לאפשר לו לקבל רישיון עסק, כלל לא חלה על עסקו, ועל כן החליט בית משפט זה, בגדרה של בקשת ערעור, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיבהיר את פסק-דינו (רע"פ 4679/08). בעת שהתחדשו ההליכים בפני בית משפט קמא, עתר המבקש לעכב את צו הפסקת העיסוק עד שיוכרע גורלה של תכנית אחרת, אולם נוכח הארכה הממושכת שניתנה למבקש לבצע את פסק-דינה של הערכאה הדיונית, הסתפק בית המשפט המחוזי במתן ארכה נוספת של ארבעה חודשים שלאחריה יהיה

על המבקש לקיים את צו בית המשפט, ככל שלא יינתן לו רישיון עסק.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, ולכך אין בידי להיעתר. אכן, נפלה שגגה בפסק דינו המקורי של בית המשפט המחוזי, ומקורה של שגגה זו היה במבקש עצמו כאשר נקב בשמה של תכנית שבדיעבד התברר כי היא אינה חלה על עסקו. כך או כך, מאז החלו ההליכים בעניינו של המבקש (בשנת 2000), ומאז ניתן גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (בחודש מאי 2005), חלפו שנים רבות, ואלו הן בבחינת ארכה ממושכת, הרבה מעבר למקובל, בהן היה על המבקש להסדיר את הרישיון לעסקו. משלא צלח בכך, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להביא פרשה זו לסיומה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.