רע"פ 2220/06 עבדאללה חוסייני נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש כנגד המבקש לבית-משפט השלום בנצרת נטען, כי עובר ליום 27.9.04, ובמשך תקופה ארוכה, הוא החזיק ברכבו נשק ותחמושת ללא אישור כדין. נוכח כך, יוחסה למבקש עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.בית-משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בהכרעת-הדין נאמר, כי לא הייתה כל מחלוקת בדבר הימצאותו של הנשק ברכבו של המבקש בעת שנתפס בידי המשטרה, וכי עובדה זו מקימה את החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, לפיה: "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". בהמשך נקבע, כי המבקש לא הצליח להביא ולו ראשית ראיה לכך שאחד מאחיו - אשר לטענתו השתמשו באופן שוטף ברכב נשוא כתב-האישום – הוא בעליו של הנשק. עוד נקבע, כי המבקש לא הציג כל גרסה לגבי בעליו האמיתיים של הנשק, אלא הסתפק בניסיון להוכיח כי חזקת המקום חלה אף על אחיו. בכך, קבע בית-המשפט, אין כדי לסתור את חזקת המקום החלה על המבקש עצמו. בית-המשפט הוסיף וציין, כי יתר טענותיו של המבקש בדבר גורמים אחרים שהיו יכולים להניח את הנשק ברכבו, לא הוכחו אף הן. ועוד נקבע, כי אין זה סביר שהמבקש, אשר טען כי הוא חושש לחייו בשל סכסוך משפחות בו היה מעורב, לא ערך חיפוש ברכבו קודם שנסע בו, לא ווידא כי אין ברכב דבר שעלול לסכנו, ואף לא טרח לברר את זהותו של מי שנהג ברכב לפניו, ואשר, כפי הנטען, הטמין את הנשק.

בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש חמישה-עשר חודשי מאסר ושניים-עשר חודשים מאסר על-תנאי.

3.המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת. בערעורו טען המבקש, כי לא הובאה כל ראיה באשר למשך התקופה בה החזיק בנשק עובר לתפיסתו, וכי הוא הצליח לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין. המבקש הוסיף והלין על גישתו של בית-משפט השלום, לפיה כדי לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 144(ד), על נאשם להניח בפני בית-המשפט תשתית ראייתית מהותית. גישה זו, גרס המבקש, מערימה קשיים על דרכם של נאשמים האמורים ליהנות מחזקת החפות. המבקש הוסיף וטען, כי לא נמצאו ראיות ישירות הקושרות אותו לנשק, וכי הרשות החוקרת נמנעה מלנהל חקירה יסודית בתיק, עובדה שלאורה צריך היה בית-המשפט להפחית את נטל ההוכחה הנדרש ממנו לצורך הפרכת החזקה. בהמשך, השיג המבקש על דחיית עתירתו לגילוי ראיה חסויה, וטען כי גילוי זהותם של המודיעים היה חיוני לצורך ניהול הגנתו. המבקש הוסיף וטען, כי העונש שנגזר לו הינו חמור יתר על המידה, וחורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, וכי בית-המשפט לא נתן את דעתו לסיבותיו האישיות.

4.בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' כהן, ה' ח'טיב וא' הלמן) קיבל את טענתו של המבקש לפיה החזקת הנשק עובר ליום 27.9.04 לא הוכחה, וכי היה ראוי כי בית-משפט השלום יתייחס לשאלת החזקת הנשק עובר לאותו יום. עם זאת, נקבע, כי מהכרעת-הדין ומגזר-הדין עולה בבירור, כי בית-המשפט הרשיע את המבקש בעבירה אחת של החזקת נשק המתייחסת ליום 27.9.04. בהמשך, נקבע, כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו לצורך הפרכת החזקה הקבועה בסעיף 144(ד), וכי החלטתו של בית-משפט השלום לדחות את עתירתו לגילוי ראיה, בדין יסודה. לבסוף, נקבע, כי נסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם הטענה לפיה החזיק בנשק לצורכי הגנה עצמית, ומתוך תחושה של סכנת חיים שנשקפה לו עקב סכסוך משפחות בו היה מעורב, מצדיקות הקלה בעונשו. בהתאם, הועמד עונש המאסר בפועל שנגזר לו על שניים-עשר חודשים. המאסר המותנה נותר על כנו.

5.כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וזאת עושה הוא על יסוד טענות אשר שימשו אותו בערעורו. כך, שב ומשיג המבקש על קביעתן של ערכאות קמא לפיה לא הרים את הנטל להפרכתה של החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק, ועל דחיית התרחישים העובדתיים האלטרנטיביים שהעלה. כמו כן, משיג המבקש בשנית על דחיית עתירתו לגילוי ראיה חסויה.

6.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מגדר עניינו של המבקש. הבקשה שבפני נסבה כולה סביב פרטי הכרעת-הדין בעניינו של המבקש, ואינה מעלה כל שאלה מעין זו, ומסיבה זו בלבד, דינה להדחות. יתרה מכך, כל הטיעונים שנכללו בבקשה שבפני, לובנו ונדונו בפירוט רב בידי ערכאות קמא, ובכך די.

אף לגופו של עניין, לא נמצאה לי עילה להתערב בעניינו של המבקש. בפסיקה נקבע, כי "חזקה שבדין מעבירה לכתפי הנאשם את נטל השכנוע, ומשמעות הדבר היא, שעליו להביא הוכחה לסתירת החזקה במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי, ואין הוא יוצא ידי חובה בהבאת ראיה שיש בה אך כדי לעורר ספק" (ע"פ 4941/90 מדינת ישראל נ' יגאל אלוש , פ"ד מו(4) 181, 184. עוד השוו: ע"פ 127/50 וינטר נ' היועץ המשפטי , פ"ד ה' 964, 970). קביעתן של ערכאות קמא, לפיה המבקש לא עמד בנטל השכנוע שהיה מוטל על כתפיו, אינה אלא קביעה עובדתית שנסמכה על חומר הראיות שהונח בפניהן, וכידוע, בקביעות מעין אלה, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן בגלגול שני, להתערב.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.