רע"פ 2224/11 ענת חזיזה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 26250-11-10, כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ופרופ'

ע' גרוסקופף ) מיום 27.2.2011 במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון

בת.פ. 1063/07 (כבוד השופט א' הימן – סגן נשיא ).

כנגד המבקשת ואחיה הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לה חמש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וכן עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק. לפי המתואר באישומים 4-1 לכתב האישום, בין השנים 2004-2003, המבקשת ואחיה התחזו כסוכני ביטוח והוציאו במרמה כספים מאנשים שונים לאחר שהבטיחו להם כי ישקיעו את כספם ויחזירו להם את השקעתם, בתוספת רווחים נאים. למעשה, שלשלו השניים את הכספים לכיסם. לפי המתואר באישום החמישי, בחודש ספטמבר 2004 פנתה המבקשת אל אישה אשר המתינה לראיון עבודה בחברת "הרבלייף" (להלן: המתלוננת ) והציעה לה עבודה כסוכנת ביטוח. בעקבות זאת, התקשר אחיה של המבקשת למתלוננת וקבע עמה פגישה למחרת היום. בפגישה, ביקש האח מהמתלוננת 1,000 ש"ח כדמי פיקדון כתנאי לקבלתה לעבודה. למחרת ביקשו המבקשת ואחיה מהמתלוננת כי תקנה עבור האח בגדים, נעליים ואופניים. לאחר מכן, פעל האח להגדלת מסגרת האשראי של המתלוננת וקיבל ממנה סך של 11,000 ש"ח במזומן. בהמשך אותו יום קנתה המתלוננת עבור האח בגדים וחפצים שונים בשווי של כ-13,000 ש"ח. לאחר כל זאת הודיע האח למתלוננת כי היא לא התקבלה לעבודה אך סירב להחזיר לה את סכומי הכסף שהעבירה לו ולמבקשת, וזאת בניגוד להבטחתם.

ביום 16.9.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקשת, בעקבות הודאתה, בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום המתוקן וביום 27.10.2010 הטיל עליה עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וקנס בסך 1,000 ש"ח. בנוסף, חויבו המבקשת ואחיה לשלם פיצוי למתלוננים בגובה הסכומים שלקחו מהם במרמה. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת המעשים המיוחסים למבקשת ולכך שהוציאה במרמה יחד עם אחיה כספים מקורבנות תמימים בשווי של למעלה מ-400,000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט כי מצא לנכון לייחס משקל מועט לכך שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירות וזאת, בין היתר, כיוון שהמשפט נפתח בסמיכות יחסית לביצוע העבירות. בית המשפט התייחס גם לתסקיר המבחן שהוגש ביחס למבקשת אך קבע כי אין בו כדי לשנות ממסקנתו לפיה יש להטיל עליה מאסר בפועל.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור תוך התייחסות לחומרת המעשים המיוחסים למבקשת וכיעורם. עוד קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקשת אינו חורג מרף הענישה הראוי למקרים מסוג זה וזאת אף בשים לב לנסיבותיה האישיות.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשה וזאת, בין היתר, לאור חלוף הזמן שעבר מאז ביצוע המעשים, היעדר עבר פלילי ונסיבותיה האישיות והמשפחתיות, וביניהן העובדה כי היא אישה מוכה המטופלת על ידי רשויות הרווחה, העובדה כי בנה הקטין סובל ממספר מחלות קשות וכן מצבה הכלכלי הקשה של משפחתה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן לפיה יש להטיל עליה עונש טיפולי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. אך יתרה מכך, בית משפט השלום שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים ובכללם חומרת המעשים שביצעה המבקשת ונסיבותיה האישיות, ואיזן ביניהם באופן ראוי. עוד אציין, כי המלצת שירות המבחן, כשמה כן היא, המלצה בלבד ואין בית המשפט מחויב לקבלה. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה העונש שהוטל על המבקשת הינו עונש הולם בנסיבות המקרה.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל – מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.