רע"פ 2231/08 יצחק ברינג נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות של איומים ותקיפת בת-זוג, לפי סעיפים 192 ו-382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכוח הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, עתרה המשיבה לגזור לו שנת מאסר, לרבות הפעלה של שני מאסרים על תנאי. המבקש טען כי נכון לחפוף את עונש המאסר שייגזר לו הפעם לעונשי המאסר על תנאי המופעלים, כך שיוכל לשאת בהם בדרך של עבודות שירות. בסופו של יום נדון המבקש לתקופת מאסר כוללת של 11 חודשי מאסר וכן מאסר על תנאי.

בית-המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש כנגד העונש שנגזר לו, הואיל ולא נמצאה בו חומרה יתרה. עתה, עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, הואיל ולגרסתו לא ידע כי הסדר-הטיעון בגדרו הודה בעובדות אשר יוחסו לו, כלל רכיב של מאסר בפועל. נטען, כי לו היה הדבר ידוע למבקש, לא היה מודה, ומשכך, יש להתיר לו לחזור מאותה הודאה. ועוד נטען, כי העונש שהושת עליו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת.

2.

דין הבקשה להידחות, ולו מן הטעם שאין היא מעוררת סוגיה כלשהי החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), ומחמת שאין בהשגותיו על חומרת העונש כדי להצדיק את הבאת עניינו לליבון בפני ערכאה שלישית (רע"פ 142/88 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.88); ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(1) 659 (1984)).

דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. העובדה כי המבקש לא טען בפני הערכאת הערעור כי הודאתו נמסרה שלא כדין מעוררת תמיהה, ומעלה חשש כי זו משמשת לו טענת-סרק להיתלות בה בבואו להשיג, בשנית, על עונשו. ממילא, אין לקבל את טיעונו זה, נוכח העובדה כי המבקש היה מיוצג בידי יודע משפט, והוא עצמו נכח בבית המשפט ובודאי שמע את התובע עותר בזו הלשון: " אני סבור שהעונש הראוי הוא עונש מאסר של ממש הכולל הפעלת המאסרים על תנאי ..." (עמ' 45 לפרוטוקול הדיון). ומותר לתהות מדוע לא מחה המבקש כנגד בקשת התובע או למצער עתר להתיר לו לחזור בו מהודאתו.

הנה כי כן, אין בידי המבקש עילה להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.