רע"פ 2261/08 פזית פרלמוטר נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקשת, בהסתמך על הודאתה, בקבלת דבר במרמה, התחזות לעורכת-דין ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 244 ו-415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיף 97 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961. בכתב-האישום שהוגש נגד המבקשת נטען, כי אף לאחר שהורחקה לצמיתות מלשכת עורכי-הדין בישראל – ובכך נשללה זכותה לעסוק במקצוע זה –

היא הציגה עצמה בפני בית-המשפט כעורכת-דין, ייצגה לקוחות בהליך שיפוטי ואף גבתה מחלקם תשלום עבור שירותיה. בגין הרשעתה, נגזרו למבקשת 12 חודשי מאסר, ובכללם הפעלת מאסר על-תנאי בן חודשיים שהיה תלוי ועומד נגדה. כן חויבה המבקשת בקנס בסך 25,000 ש"ח.

2.

בהליך נוסף, שהתייחס למעשים שביצעה במסגרת יחסיה עם בן-זוגה לשעבר, הורשעה המבקשת בבית-משפט השלום בתל-אביב בעבירות של תקיפת בן-זוג, הפרות של הוראה חוקית, הסגת גבול ואיומים –

עבירות לפי סעיף 379 בצירוף עם סעיף 382, וסעיפים 447(א)(1) ו-192 לחוק העונשין. בעקבות כך, נגזרו למבקשת ארבעה חודשי מאסר, עשרה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 25,000 ש"ח. מכוח הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, נקבע כי המבקשת תשא בעונש מאסר זה בחופף למאסר שנגזר לה בהליך הראשון.

3.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב – אשר דן במאוחד בערעוריה של המבקשת על העונשים – קיבל באופן חלקי את הערעור, במובן זה שהופחת שיעור הקנס בהליך הראשון, והועמד על 10,000 ש"ח. יתר רכיבי העונש – בשני ההליכים –

נותרו על כנם.

4.

עתה עותרת המבקשת כי יינתן לה לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לשיטתה, שגתה ערכאת הערעור כאשר הותירה את העונש שנגזר לה על כנו, מבלי שהתחשבה במצבה הרפואי הקשה, המונע ממנה לשאת במאסר. נימוקי בקשה זו הועלו אף בפני הערכאה קמא, וצירם המרכזי הוא ההפרעה האנדוקרינית הקשה ממנה סובלת המבקשת, והגורמת לחוסר-איזון הורמונאלי ( תסמונת קושינג ), אשר בגינה אף נקבעו לה 100% נכות תפקודית זמנית.

בנוסף למחלתה זו, נטען, סובלת המבקשת ממבנה אישיות גבולי, אשר אחת מהשלכותיו היא העדר יכולת לסבול מתח נפשי ופיסי כלשהו, לא כל שכן מתח שמקורו בשהות מאחורי סורג ובריח. עוד גורסת המבקשת – והיא תומכת זאת בחוות-דעת נוספות ובתסקיר המבחן שהוגש בעניינה לבית-המשפט המחוזי – כי בשל מחלתה עשוי מאסרה לדרדר אותה לכדי משבר נפשי, והיא אף מדגישה את חששה כי שלטונות בתי-הסוהר אינם מודעים למלוא חומרת מחלתה, וממילא אינם מסוגלים להיערך למתן טיפול בה. כן עותרת המבקשת לדחיית מועד כניסתה לבית-הכלא, ולעיכוב תשלום הקנס שהוטל עליה.

5.

חרף מחלתה הקשה ונסיבות חייה המורכבות של המבקשת, לא אוכל להיעתר לבקשתה. משנדון עניינה בפני שתי ערכאות, אשר נתנו דעתן על כל אותן טענות הנכללות בבקשתה הנוכחית, אין בה כדי להצדיק את הבאת הדיון בפני ערכאה שלישית. בפרט, לא תוענק רשות ערעור שנייה, שעה שזו מתבקשת במסגרת עניין שאינו בעל צביון עקרוני-כללי, ואשר מושתת כולו על נסיבותיה האישיות של המבקשת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) .

6.

אף לגוף העניין, ומעבר לנדרש, לא מצאתי כי יש לקבל את הבקשה. משהורשעה המבקשת בדין בסדרת עבירות, הגיע המועד בו עליה לשאת בעונשה. כשם שקבע בית-המשפט קמא, אין מקום לשלול, בשלב זה, את הצהרת שירות בתי-הסוהר כי יפעל ככל שביכולתו כדי להעניק למבקשת את הטיפול לו היא זקוקה, וכי המבקשת תושם במעקב רפואי המותאם לצרכיה. אם בכל אלו לא יהיה די כדי להבטיח את שלומה, פתוחה בפני המבקשת הדרך לפנות בבקשה לרשויות המנהליות או השיפוטיות, ככל שתהיה בידה עילה לכך.

7.

עם זאת, ונוכח מצבה הרפואי של המבקשת, אני מוצא לנכון לדחות את מועד ריצוי עונשה עד לאחר חג הפסח, אותו תוכל לבלות עם בִּתה. המבקשת תתייצב לשאת בעונש ביום כ"ב בניסן התשס"ח (27.4.2008) בשעה 11:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הערבויות שהופקדו, וכן צו עיכוב יציאת המבקשת מן הארץ, ייוותרו על כנם. כן מעוכב מועד תשלום הקנסות אשר הושתו על המבקשת, וזאת עד לתאריך הנקוב, הוא היום בו תחל לשאת במאסרה.