רע"פ 2276/06 אהרון שמואל נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בנצרת, על-פי הודאתו, בהעסקתו, הלנתו והסעתו שלא כדין של תושב השטחים ששהה בישראל שלא כחוק, מעשים המהווים עבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בעקבות ההרשעה, ובתתו את דעתו למכלול נסיבותיו של המקרה, הסתפק בית-משפט השלום בגזירתם למבקש של ארבעה חודשי מאסר על-תנאי, קנס, והוא חויב לחתום על התחייבות לבל ישוב ויחטא בעבירות דומות.

2.ערעור, שהגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, וכוון כנגד גזר-הדין, התקבל. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה-ליאו) לוי) קבע, כי הערכאה הראשונה לא שקלה כראוי את מכלול הנסיבות, ובפרט לא נתנה את דעתה להרשעות קודמות שלחובת המבקש, הן בעבירה על-פי חוק הכניסה לישראל והן בעבירות של אלימות והתחזות לאחר. העונש הוחמר, אפוא, והועמד על ששה חודשי מאסר בהם ישא המבקש בדרך של עבודות שירות, וכן 9 חודשים מאסר על-תנאי.

3.בבקשה שבפני עותר המבקש כי תינן לו רשות ערעור, והטענה היחידה הצריכה עיון בגדרה, היא שהחלטתו של בית-משפט קמא התבססה על פסק הדין ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769, ששוב אינו משקף את ההלכה הנוהגת.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי יש לדחותה על הסף. אכן, על פי פסק-הדין ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.2.06), אין עוד יסוד לגזירתו של עונש מאסר בפועל אך על יסוד החומרה הכרוכה בעבירות שלפי חוק הכניסה לישראל, ומעתה כל מקרה ייבחן לגופו ועל-פי נסיבותיו. עיון בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אינו מותיר מקום לספק, כי מהות העבירות בהן הורשע המבקש בהליך הנוכחי לא הייתה אלא אחת הסיבות, ואף לא העיקרית שבהן, להחמרה בעונשו. בעיקרו של דבר, עברו הפלילי המכביד של המבקש הוא שעמד לו לרועץ. אין, אפוא, עילה להתערבות בהכרעתה של ערכאה קמא.

הבקשה נדחית.

5.עם זאת, ראיתי מקום להדגיש, כי לא ניתן להשלים עם הטעם שביסודו של גזר-הדין, אשר הוציא מלפניו בית-משפט השלום. כוונתי היא לקביעתו של כבוד הנשיא ת' כתילי, ולפיה "אם הוכח בפני בית המשפט כי שהותם של תושבי ה'אזור' לא מצביעה על כל כוונה לפגוע באזרחי המדינה, אין מקום לנהוג בהחמרה, אם כי יש להטיל עונשים מתונים".

דברים אלה יסודם בטעות, אשר יש לתקנה לבל תכה שורש בפסיקתן של הערכאות הדיוניות. תכליתו של האיסור הפלילי, הקבוע בסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, היא המרצתם של תושבי ישראל שלא ליתן ידם לשהייתם שלא כדין של פלסטינים תושבי השטחים בישראל. למרבה הצער, וכפי שהוכח במציאות, אין אתה יכול לשער מבעוד מועד מי מבין אותם שוהים בלתי-חוקיים ישלח, חלילה, ידו בפעילות חבלנית בתחומיה של המדינה. הואיל ואינך יכול להבחין, בטרם תוחמץ השעה, בין שוהה אחד למשנהו, ביקש החוק למנוע לחלוטין את הסיוע לשוהים אלה. אין, אפוא, כל יסוד – לענין היקף הטלתה של אחריות בפלילים – לבחינה בדיעבד של הרקע לשהותם בישראל.

6.על יסוד האמור בראשיתם של דברים, אני דוחה את הבקשה, ועמה גם את הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.