רע"פ 2277/11 בוריס יעקובוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ג 31163-12-10, כבוד השופטים ר' אבידע , י' צלקובניק

ו י' שפסר ) מיום 9.2.2011 במסגרתו נתקבל ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום באשדוד (ת"פ 2121/09, כבוד השופטת ר' לביא ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן שייחס לו שתי עבירות של תיווך לשוחד ושלוש עבירות של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. זאת, במסגרת פרשה בה הועמדו לדין 42 נאשמים, שעניינה במתן שוחד לפקיד בלשכת התעסוקה בתמורה לקבלת דמי אבטלה והבטחת הכנסה שלא כדין. לפי העולה מכתב האישום בשלושה מקרים שונים העביר המבקש לפקיד בלשכת התעסוקה כספים ממספר אנשים שונים, ובתמורה הזין הפקיד נתונים כוזבים באשר לאותם האנשים, כך שהם קיבלו מקופת המדינה דמי אבטלה שלא כדין. בשני מקרים (מתוך השלושה בהם הואשם) נטל המבקש חלק מכספי השוחד לעצמו.

המבקש הודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן והורשע בבית משפט השלום על בסיס הודאתו. זאת, יש לציין, במסגרת הסדר טיעון עם המשיבה לפיו כתב האישום שהוגש כנגדו יתוקן (ויכלול אך את העובדות והעבירות שתוארו לעיל) והמשיבה לא תעתור למאסר בפועל העולה על 15 חודשים. בגין הרשעתו זו הטיל עליו בית המשפט את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 18,000 ש"ח (או 180 ימי מאסר תמורתו) והתחייבות בסך 35,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע במשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין (כאשר אי חתימה על ההתחייבות תוביל למאסר בן 90 ימים). בגזירת דינו של המבקש התחשב בית המשפט בחומרתן של העבירות, בנסיבותיו האישיות שלו ושל משפחתו (כפי שאלו פורטו בתסקיר שהוגש מאת שירות המבחן) ובעברו הפלילי הנקי. בנוסף, התחשב בית המשפט בעונשים שכבר נגזרו באותה העת על נאשמים אחרים בפרשה, בהתאם לחומרת מעשיהם ונסיבותיהם האינדיבידואליות.

המבקש ערער על חומרת עונשו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט קבע כי אמנם נכון היה לקבוע מדרג ענישה בפרשה מרובת נאשמים כגון דא, ובייחוד נוכח עקרון השוויון בענישה, אך עם זאת היה על בית משפט השלום לתת משקל רב יותר, בעניינו של המבקש, לעקרון הענישה האינדיבידואלית ולנסיבותיו האישיות הקשות. בית המשפט התייחס בנוסף גם לעובדה שמדרג הענישה שנקבע על ידי בית משפט השלום שונה בינתיים בערכאת הערעור כאשר הקלו בעונשו של הנאשם המרכזי בפרשה (הפקיד ששוחד). משכך, הוחלט להעמיד את עונשו של המבקש על 8 חודשי מאסר, והקנס הופחת ל-5,000 ש"ח (או 60 ימי מאסר תמורתם). יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי במסגרתה מלין המבקש על חומרת עונשו. כאמור, בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו, אותו הוא אמור להתחיל לרצות ביום 1.5.2011. במסגרת בקשת רשות הערעור טוען המבקש כי נוכח נסיבותיו האישיות הקשות, ובייחוד מצבו הרפואי הקשה, היה על בית המשפט להסתפק בהטלת עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות. עוד הוא טוען, כי לא ניתן כל משקל להמלצת שירות המבחן להסתפק בעבודות שירות, כי נוכח מדרג הענישה שנקבע לא ניתן די משקל לעקרון הענישה האינדיבידואלית בעניינו, וכי עונשו חמור מעונשם של נאשמים אחרים בפרשה, אשר הואשמו בעבירות חמורות משלו. לעניין זה ציין המבקש את שמותיהם של שני נאשמים ואת העונש שנגזר עליהם, אך לא צירף את ההכרעות בעניינם לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין בקשת רשות הערעור להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, וגם מטעם זה דין הבקשה להידחות.

מעל לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. בית המשפט המחוזי שקל כיאות את כלל השיקולים הדרושים לעניין והחליט להקל בעונשו של המבקש. בסופו של דבר, העונש שהוטל עליו משקף את עקרון הענישה האינדיבידואלית ואת נסיבותיו האישיות מן העבר האחד, ואת חומרתן של העבירות הקשורות בשוחד של עובד ציבור וגזל הקופה הציבורית מן העבר השני. כידוע, תסקיר שירות המבחן איננו מהווה תחליף לשיקול דעתו של בית המשפט אשר אמון על הגנתם של אינטרסים רחבים מאלו עליהם אמון שירות המבחן (ראו: ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל פ"ד לה(4) 313 (1981); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נד(3) 685 (2000)). בענייננו, בית המשפט המחוזי התחשב בתסקיר שהוגש בשקללו את נסיבותיו האישיות של המבקש כשיקול כבד משקל בעונש שנקבע. עם זאת, בהתחשב בחשיבותם של שיקולי ענישה כגמול וכהרתעה בעבירות הקשורות בשחיתות ציבורית ובנסיבות ביצוע העבירות, לא היה מנוס מלהטיל על המבקש עונש מאסר בפועל. טענתו של המבקש בבקשת רשות הערעור ביחס לשני הנאשמים האחרים בפרשה הינן טענות בעלמא. המבקש לא הגיש את פסקי הדין שדנו בעניינם, ולא הציג כל מידע בדבר העבירות בהן הורשעו, נסיבות ביצוען ונסיבותיהם האישיות. אכן, כפי שטען המבקש, מלאכת גזירת הדין איננה מכאנית ויש להתחשב בנסיבות המיוחדות לכל נאשם. יש להניח שכך נעשה גם במקרים אליהם מפנה המבקש.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.