רע"פ 2326/03 בני חבה נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש הוגש כתב-אישום, אשר ייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית – עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי האמור בכתב האישום, תקף המבקש את שכנו (להלן: המתלונן) בכך שהכה אותו בעינו באמצעות אגרוף, כאשר מעוצמת המכה נפל המתלונן לקרקע. במעשיו גרם המבקש למתלונן חבלה של ממש.

2.בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת א' טלמור) תיאר את הרקע לאירוע, ועיקרו: בחצר הבניין בו גרים הניצים הוקם מחסום חשמלי, והמתלונן לא קיבל לידיו את מכשיר השלט המאפשר פתיחתו וסגירתו של השער משום שלא שילם את חלקו בעלות המחסום. ביום האירוע היה השער סגור והמתלונן, לא יכול היה לצאת את ביתו באמצעות מכוניתו. לכן, צלצל מספר פעמים אל ביתו של המבקש – שהיה חבר ועד הבית – ודרש כי זה ירד ויפתח עבורו את השער. בית המשפט אימץ את עדותו של המתלונן, לפיה כאשר ירד המבקש לבסוף, התפתח ביניהם ויכוח ובמהלכו הכה המבקש את המתלונן כמפורט בכתב האישום. עדות זו של המתלונן – כך ציין בית המשפט – נתמכת בתעודות רפואיות.

בית משפט השלום דחה את גרסתו של המבקש, לפיה היה זה הוא שהותקף על-ידי המתלונן, וכי כהגנה עצמית תפס אותו והזיזו וכתוצאה מכך איבד המתלונן את שיווי משקלו ומעד. בית המשפט קבע כי גרסה זו "נולדה לצרכי המשפט", והוא אף לא נתן אמון בעדותן של אשת המבקש ובתו. כמו כן, דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כי עומדת לו הגנת "זוטי דברים".

בית משפט השלום גזר על המבקש עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ₪. כן חייבו לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ₪ למשך שנתיים.

3.המבקש הגיש ערעור על הרשעתו בדין. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב) דחה את הערעור, וקבע כי מחדלי החקירה שהמבקש טוען להם, לא גרמו לו כל עיוות דין. העדים שלא נחקרו ולא הוזמנו להעיד, כך נפסק, יכולים היו להיות מובאים גם על-ידי המבקש, ומכל מקום העידו מטעמו אשתו ובתו, ועדותם לא זכתה לאמונה של הערכאה הדיונית.

4.המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש שב ופורשֹ את טענותיו כנגד הרשעתו, ועיקרן – טענות המכוונות נגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ונגד קביעותיו ביחס למהימנות העדים שהעידו בפניו. בכגון דא אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב, בוודאי לא ב"גלגול שלישי", ולא מצאתי עילה לסטות מן הכלל האמור, במקרה שלפנינו.

אשר לטענותיו של המערער בדבר ניהול רשלני של חקירת האירוע על-ידי המשטרה, ובכלל זה הימנעות מחקירת עדים רלבנטיים, הימנעות מחקירת המתלונן תחת אזהרה וחקירת המבקש בטרם נגבתה עדותו של המתלונן.

בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כי:

"... אין לך תיק שבו לא ניתן להצביע על מחדל חקירתי זה או אחר. אולם המחדלים אינם ענין בפני עצמו ולא כל מחדל חקירתי משמעותו זיכויו של נאשם.

השאלה הניצבת בפנינו בסופו של יום הינה, האם נגרם עוול או עיוות דין למערער, בשל מחדל כזה או אחר.

במקרה הנוכחי בוודאי שלא נגרם עוול למערער. גם המערער יכול היה להביא את העדים שמדובר בהם, ומכל מקום המערער הביא את אשתו ואת בנותיו...".

דבריו אלה של בית המשפט המחוזי, מקובלים עלינו, הן ברמה העקרונית והן בכל הנוגע ליישום הדברים בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית.