רע"פ 2346/12 סטניסלב נאומוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 32707-10-11 (מיום 5.3.2012, השופט כ' סעב ), אשר במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה (תת"ע 3538-11-10, מיום 11.093.2011, השופט ש' בנג'ו ). בפסק הדין הורשע המבקש בנהיגה בשכרות. על המבקש הושת עונש של פסילת רישיון לתקופה של 24 חודשים, קנס על סך 1,500 ש"ח וכמו כן עונש פסילת רישיון מותנה ועונש מאסר מותנה.

רקע כללי, ההליכים הקודמים ובקשת רשות הערעור

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, לפיו ביום 7.8.2010 נהג ברכב בהיותו שיכור. המבקש כפר בעובדות כתב האישום. טענה מרכזית בהגנתו של המבקש הייתה כי בניגוד לעדותה של השוטרת שטיפלה בחקירתו, לא ייתכן שבוצעה לגביו בדיקת מאפיינים, בדיקה הכוללת דרישה להליכה יציבה בקו ישר, וזאת בשל מום מולד ממנו הוא סובל.

2.

בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי, העידה השוטרת שעצרה את רכבו של המבקש לצד הדרך (להלן: השוטרת ), כי כבר בעת שבקשה ממנו רישיונות, הריחה ריח של אלכוהול. בשל כך ביקשה השוטרת מהמבקש לעבור בדיקת נשיפון, שאיששה את חשדה בדבר שכרותו. השוטרת עיכבה את המבקש לצורך בדיקת ינשוף, וביצעה לגביו בדיקת מאפיינים. לפי הדו"ח שמילאה השוטרת, המבקש צלח את בדיקת המאפיינים, על מבחניה השונים. התרשמותה הכללית של השוטרת מהמבקש הייתה כי הוא היה שרוי בשכרות בינונית. בתחקיר שביצעה השוטרת במקום, טען המבקש כי שתה בבקבוק בירה אחד, שעה וחצי לפני שהחל בנסיעה. בבדיקת הינשוף שנערכה למבקש, התקבלה תוצאה של 375 מק"ג אלכוהול. השוטרת העידה כי בנוסף למבקש היו ברכב עוד ארבעה נוסעים. בעדותה, עמדה השוטרת על גרסתה לפיה ביצעה למבקש בדיקת המאפיינים עליה דיווחה, והמבקש אף חתם על הטפסים המאשרים זאת.

3.

המבקש העיד בעצמו, ואף העיד להגנתו את חבריו לנסיעה. לטענתו, בערב האירוע יצא עם חבריו לבלות במסיבה, שם שתה חצי ליטר של בירה. לפי גרסתו, מי שעצר אותו לצד הדרך היה שוטר. את השוטרת ראה רק בשלב מאוחר יותר. לדברי המבקש, לא נערכה לו בפועל בדיקת מאפיינים. לטענתו, בשל כך, גם לא דיווח לשוטרת כי הוא סובל ממום המגביל את תנועתו. יחד עם זאת, המבקש לא כפר בכך שחתם על טופס המאשר כי נערכה לו בדיקת המאפיינים, או כי הבין את תוכנו. כשעומת המבקש עם העובדה כי בשימוע שנערך לו בפני קצין משטרה (להלן: השימוע ) הודה כי שתה שתי בירות (ולא אחת כפי שטען בפני השוטרת, מ.נ.), טען כי הוא זוכר ששתה בירה אחת, אם כי הסכים כי במועד השימוע היה זכרונו טרי יותר. המבקש שאמר בשימוע "אני מצטער על מה שעשיתי", טען כי מילים אלו נאמרו, כיוון שלא ידע מה להגיד באותו רגע לקצין המשמע.

4.

בית המשפט לתעבורה דחה את גרסת המבקש כי לא נערכה לו בדיקת מאפיינים, והעדיף על פניה גרסת השוטרת, שנתמכה בטפסים עליהם חתם המבקש עצמו. בית המשפט קבע כי חרף התרשמותה של השוטרת, לפיה המבקש היה שיכור ברמה בינונית, לא ניתן לקבוע, על יסוד עדות זו בלבד, כי המערער נהג בשכרות. עם זאת, נקבע כי שכרותו של המבקש הוכחה כדבעי באמצעות בדיקת הינשוף אותה מצא בית המשפט תקינה. בית המשפט קבע כי עדותה של השוטרת הותירה עליו רושם מהימן ביותר, וזאת בניגוד לגרסת המבקש. בית המשפט הצביע על הסתירות שנפלו בעדותו של המבקש ובעדויות חבריו, וקבע שאין לתת בהם אמון. בית המשפט קבע כי ניתן לזהות דפוס אחיד אצל כל עדי ההגנה לזכור פרטים המועילים להגנתו של המבקש, בעוד שפרטים שאינם משרתים את האינטרסים של המבקש, נשכחו. נוכח קביעות אלו, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

5.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המבקש כי במשפטו נעשה לו עוול חמור, זאת מכיוון שעל בית המשפט היה למנות לו סניגור מהסנגוריה הציבורית. המבקש טען כי התנהלותה של המשיבה בהליכים הצדיקה את זיכויו המוחלט. עוד נטען כי בדיון שהתקיים בבית המשפט לתעבורה, הוצעה למבקש עסקת טיעון, במסגרתה יקבל עונש מופחת. נטען שכיוון המבקש לא היה מיוצג, הוא סירב להצעה, והתעקש להמשיך בהליכים. המבקש דבק בטענה שהעלה בית המשפט לתעבורה, לפיה לא נערכה לו בדיקת מאפיינים. לטענתו, לא היה מקום להרשיעו על סמך עדות יחידה, במיוחד כזו ממנה עולות תמיהות רבות ביחס לאמינותה של העדה. כן נטען, כי גם אם היה מקום להרשיעו בעבירה, הרי שבגזר הדין היה על בית המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש.

6.

המשיבה טענה בפני בית המשפט כי יש לדחות את הערעור, וזאת מהטעם כי אשמתו של המבקש הוכחה במידה מספקת כדי לבסס הרשעה. באשר לטענתו של המבקש לפיה הגנתו נפגעה כיוון שלא מונה לו סניגור, השיבה המשיבה כי התנהלותו של המבקש במהלך משפטו, שכללה את חקירתה של עדת המשיבה וזימון עדי הגנה מטעמו, מוכיחות כי לא נגרם לו עיוות דין. המשיבה טענה כי יש לדחות טענותיו של המבקש ביחס לחומרת העונש, וזאת מפני שהעונש שהושת על המבקש הינו העונש המינימאלי הקבוע בחוק לעבירה בה הורשע.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. נקבע כי הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה הייתה נכונה ומבוססת על ראיות מספיקות וטובות. בית המשפט בחן את הראיות, וקבע כי אין מקום לשנות את קביעות המהימנות והקביעות העובדתיות של בית המשפט לתעבורה. עוד נקבע כי העונש שהושת על המבקש, הינו העונש המינימאלי הקבוע בחוק, כך שאינו חורג מרמת הענישה המקובלת.

8.

בבקשת רשות הערעור שלפניי, חוזר המבקש על מרבית טענותיו שנשמעו בערעור. כך טוען המבקש כי היה מקום לזכותו, מהטעם כי עדת המשיבה לא הגיע פעמיים לדיון בתיק. נטען כי המבקש לא ידע לעמוד על זכויותיו, והיה ראוי למנות לו סניגור ציבורי. נטען כי בשל העובדה שלא היה מיוצג, דחה המבקש עסקת טיעון שהוצעה לו במהלך דיון בבית המשפט לתעבורה. המבקש מוסיף וטוען כי המום ממנו הוא סובל אינו מאפשר לו לצלוח את בדיקת המאפיינים הדורש הליכה יציבה על קו. המבקש טוען כי אומנם חתם על דו"ח בדיקת המאפיינים, אך לא בדק את תוכנו (יש לציין כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו בדיון בבית המשפט השלום, ראו פרוטוקול הדיון מיום 17.7.2011 בעמוד 5, מ.נ.).

דיון והכרעה

9.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

10.

המבקש זכה ליומו בבית המשפט, שטח את מלא טענותיו, חקר את עדת המשיבה ואף העיד עדים מטעמו. בסופם של דברים, החליט בית המשפט לתעבורה לאמץ את גרסת המשיבה, שהייתה אמינה בעיניו יותר מגרסתו של המבקש, והשית את ההרשעה בראש ובראשונה על בדיקת הינשוף. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בית המשפט המחוזי שמע אף הוא את טענותיו של המבקש, ובכללן הטענות עליהן חזר בבקשת רשות הערעור, וקבע כי אין מקום לשנות את קביעותיו של בית המשפט לתעבורה. לא מצאתי מקום לשנות את קביעות הערכאות קמא. המקרה שלפניי לא נמנה על אותם מקרים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי". בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש אינה מעלה שאלות משפטיות, חוקתיות או ציבוריות, שעניינן חורג מנסיבותיו הפרטניות.

11.

גם לגופם של דברים, לא נראה כי נפל בפסק דינו של בית המשפט פגם כלשהו. ההליך שהתנהל נגד המבקש אינו הליך בו קיימת חובת מינוי סניגור ציבורי על פי דין, כך שלא ניתן לראות באי מינוי סניגור בעניינו של המבקש כעוול דיוני המצדיק את קבלת בקשתו (ראו והשוו: רע"פ 5535/96 בוסקילה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 1.9.1997). כל ענין בדיקת המאפיינים אותה ממילא צלח המערער חרג מכל פרופורציה. לא על כך השית בית המשפט את ההרשעה. במידה והמבקש מתחרט על אי קבלת עסקת טיעון שהוצעה לו, לכאורה, אין לו להלין אלא על עצמו.

12.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.