פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2354/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
חליל אלסייד – ת.ז. 5387107
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.2.08 בע"פ 71776/07 שניתן על-ידי כבוד
השופטת י' שיצר
בשם המבקש:
עו"ד אלסייד חליל
בשם המשיבה:
עו"ד אבי-טל שלומי
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (עמ"ק 20014/06) בגין עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיפים 205, 206 ו-210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).
על פי המתואר בכתב האישום, המבקש הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק פ 4487/02) בעבירה של ביצוע עבודות בנייה הטעונות היתר ושימוש, ללא היתר, לפי סעיפים 204(א) ו-204(ג) לחוק התכנון והבניה. במסגרת גזר דינו שניתן ביום 17.11.2004 ניתן צו המורה לו להפסיק את השימוש במקרקעין וכן נאסר עליו לבצע כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין, לרבות העברת המקרקעין לצד ג' לשם עשיית שימוש שלא כדין (להלן: הצו ). ביום 4.1.2006 נמצא כי המבקש לא קיים את הצו, לא סגר את העסק שניהל במקרקעין ולא הפסיק את השימוש החורג.
ביום 11.6.2007 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' לנדמן ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, בקובעו כי הוכח מעל לכל ספק סביר שבוצעה במקרקעין נשוא הצו עבודה שאינה שימוש חקלאי בקרקע, וכי העבודה בוצעה באופן שהמבקש אחראי לה ובכך הפר את הצו השיפוטי.
ביום 8.7.2007 גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 10,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו, וחייבו לחתום על התחייבות כספית בסך 25,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתם כי יימנע תוך שנתיים מלעבור על העבירות בהן הורשע בתיק פ 4487/02 או עבירה של אי קיום צו שיפוטי.
על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71776/07).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר ) דחה בפסק דינו מיום 5.2.2008 את ערעור המבקש בקובעו, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, לאור העובדה שדי היה בראיות שהיו בפניו כדי לקבוע שהמקרקעין הם בבעלות העותר וכי העבודות הטעונות אכן בוצעו, לרבות דו"ח המפקח שהוצג בפני בית המשפט, והעובדה שהמבקש בעצמו אישר כי נכח בשטח מפעם לפעם ולא הכחיש את המשך השימוש במקרקעין.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי בכדי שיורשע באי קיום צו משפטי למרות שלא נכח במקום, היה צורך לפעול לפי סעיף 209 לחוק התכנון והבניה ולדרוש בהודעה
בכתב ממנו את שמו ומענו של מבצע העבודה או המשתמש במקרקעין.
מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, והן מהטעם כי לגופו של ענין המבקש הודה באופן מפורש שהוא זה שמפעיל, משתמש ומקיים במקרקעין עסק של חומרי בניה, וכי אין מקום להעלאת טענות לגבי סעיף 209 לחוק התכנון והבניה לאור העובדה כי הן מועלות בפעם הראשונה בפני ערכאה זו.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. כעולה מהפרוטוקולים וכעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, המבקש אישר כי נכח במקרקעין והשתמש בהם למרות שהצו היה תלוי ועומד, משום שסבר שניתנה אורכה לתחילת מועד איסור השימוש עד לסוף חודש ינואר, 2006. אולם, אורכה כזו לא ניתנה ועצם הרצון או הכוונה לקבל אורכה כזו אינם שוללים את ביצוע העבירה. מאחר ואין חולק כי המבקש נכח במקרקעין, שאלת תחולתו של סעיף 209 לחוק התכנון והבניה אינה מתעוררת במקרה שלפנינו.
אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.
ניתנה היום, כ"ח בסיון התשס"ח (1.7.2008).
ש ו פ ט