רע"פ 236/04 מיכאל ענתבי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיא מ' ארד והשופטים ע' חבש וב' אוקון ) אשר דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו וקיבל, באופן חלקי, את ערעורו על חומרת העונש שנגזר עליו בפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא ח' לחוביצקי ).

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז–1977 (להלן: החוק ), בהתייחס לסעיף 415 (סיפא) לחוק וכן 6 עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 (סיפא) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום היה המבקש הרוח החיה והיוזם של העבירות נשוא כתב האישום, אשר עניינן היה קשר להונות בדרכי רמיה, זיוף והתחזות בעלי כרטיסי אשראי וסוחרי תכשיטים ולהוציא מהם בדרכים אלו כספים או סחורה בסכום כולל שבין 200,000 ל- 300,000 דולר של ארה"ב. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והטיל עליו עונש של 8 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ₪. יש לציין כי בית משפט השלום התייחס בגזר דינו להתמשכות ההליכים בעניינו של המבקש והתחשב בכך בגוזרו את דינו.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין תוך שהוא מאמץ את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט השלום. באשר לעונש אמר בית המשפט המחוזי כי העונש שהוטל על המבקש הינו קל ואינו הולם את חומרת המעשים שבוצעו אך למרות זאת מצא לנכון ליתן משקל נוסף להתמשכות ההליכים בעניינו של המבקש ובשל ענין זה להפחית את עונשו מ- 8 ל- 6 חודשי מאסר בפועל. כנגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה באתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מראה טעם המצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. הבקשה אינה מצביעה על סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים ואף לגופו של ענין אין לקבל את טענותיו של המבקש כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הרשעתו של המבקש בבית משפט השלום התבססה על ממצאים עובדתיים מבוססים שבהם בחר בית המשפט המחוזי, בצדק, שלא להתערב לאחר שמצא כי הניתוח שערך בית משפט השלום לעדויות ולתמיכות שנמצאו להן הינו ראוי ואין לשנות ממנו דבר.

לא מצאתי ממש גם בטענת המבקש לפיה "לא היה לו יומו בבית המשפט המחוזי" מכיוון שבעת הדיון זנח בא כוחו את הטיעונים לענין ההרשעה לטובת הטיעונים לענין העונש. ראשית, כפי שציינה המשיבה בתגובתה, בפני בית המשפט המחוזי היה פרוש תיקה של הערכאה הדיונית וכן היתה מונחת לפניו הודעת הערעור שהגיש המבקש. שנית, מפרוטוקול הדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי עולה כי בא כוחו של המבקש טען כל שביקש לטעון לענין ההרשעה ורק לאחר מכן פנה לטעון לענין העונש. על כן שוכנעתי שזכותו של המבקש להשמיע את טענותיו לא קופחה.

אשר לטענותיו של המבקש ביחס להתמשכות ההליכים בעניינו הרי שאלה זכו להתייחסותן המלאה של שתי הערכאות הקודמות ועל כל פנים, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.