רע"פ 2366/08 מרדכי גורן נ. מדינת ישראל

המבקש הודה, במסגרת הסדר-טיעון, בעבירות של תקיפת בת-זוג, איומים, גרימת היזק לרכוש והפרת הוראה חוקית, לפי סעיפים 382(ג), 380, 192, 452 ו-287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי ההסדר הוסכם כי המבקש יופנה לשירות המבחן, ואם תהיה המלצה חיובית בעניינו – יעתרו הצדדים למאסר בן חמישה חודשים בו ישא המבקש בדרך של עבודות שירות. עוד הוסכם, כי במידה והתסקיר יהיה שלילי – תהא המשיבה רשאית לטעון לעונש כראות עיניה. בתסקיר שהונח בפני בית-המשפט נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של המבקש. עורכי התסקיר הדגישו כי המבקש אינו משתף פעולה, נמנע מלהביע מוטיבציה לשינוי דרכיו, ואם בכך לא די, התברר עוד כי הוא גם צורך סמים. בעקבות כך עתרה המשיבה למאסר, ובית המשפט השית על המבקש שנת מאסר, 8 חודשים מאסר על תנאי והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של כ-5,000 ש"ח.

ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע וכוון כנגד העונש, נדחה, משלא נמצא בו פגם. בית-המשפט הדגיש עד כמה מכוערים היו מעשיו של המבקש אשר משך בשערותיה של בת-זוגו, הטיח אותה בקרקע, אחז בגרונה, איים על חייה, קילל אותה וגרם לה חבלות, הכל לנגד עיניה של בתם המשותפת.

במרכזה של הבקשה הנוכחית עומדת הטענה כי שגו ערכאות קמא בכך שלא הורו על עריכתו של תסקיר משלים, דבר שהביא לכך שלא מוצתה האופציה הטיפולית. ברם, טענות מסוג זה אינן ממין הטענות להן נועדה הרשות לערער, באשר הן עוסקות בעניינו הפרטני של המבקש בלבד, ולא נודעת להן השלכת רוחב על ציבור של מתדיינים (ע"א 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). כך או כך, סוגית העונש הראוי למבקש נדונה בידי שתי ערכאות, ולא מצאתי עילה להורות על ליבונו של עניין זה בשלישית. אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.